57 - אביב 1944

הפולנים החלו להתעשת ולהילחם בגרמנים. יחידות הפרטיזנים של הפולנים הלבנים פתחו במבצע 'סער' שתכליתו הייתה להנחית מכה על היחידות הגרמניות הנסוגות ולהקים מוסדות שלטון שכפופים לממשלת פולין הגולה, לפני שהצבא הסובייטי המתקדם יכבוש אותן. אבל המבצע בעל הרקע הפוליטי שכוון נגד הגרמנים ונגד ברית המועצות כאחד נחל כשלונות בכל מקום ומקום. ככה זה כשמבזבזים את הזמן על רציחות של חפים מפשע במקום להילחם באויב האמיתי.

מספר משה (פלוט) פלטיאלי מבריגדת מולוטוב:
"מרץ 1944. במחנה שלנו, לא הרחק ממטה הבריגדה, כוננות עליונה. יש שמועות שצבא גרמניה החל בנסיגות מרוסיה, בחזית רחבה, גם דרך היערות שלנו. כוחו של הצבא הנסוג עדיין במותניו; הוא לא נס בבהלה, אלא נסוג לפי תכנית מסודרת. משימתנו, כאנשי "המחלקה המיוחדת", הייתה לעקוב אחר האירועים יומם ולילה ולהשתדל וליצור קשר עם סיירי החלוץ של הצבא האדום, הנמצאים כנראה בסביבה. ואכן, בבוקר סגריר אחד, כשעדיין שלטה עלטה מסביב, התבשרנו על הגעתה של קבוצת סיירים רוסיים למחננו בדרך לא דרך. לא נותר לנו זמן רב להזיל דמעות אושר ושמחה. חיש מהר נקראנו לישיבה דחופה במטה הבריגדה, כשמפקדנו בונדרנקו [=ראש הבולשת של מינסק לשעבר] יושב בראש השולחן. הוחלט לצבור יותר פרטים על תנועת האויב ודרכי נסיגתו, להפעיל את ה"מודיעים" שלנו בשטח ולעשות מאמץ לתפוס 'לשון' – היינו, קצין גרמני חי".
הורכבה קבוצה של שנים עשר סיירים שהכירו את השטח ופלטיאלי נבחר לסגן מפקד הפעולה. קשריו עם מעביר הידיעות בכפר דולסק הקרוב לחזית היו גורם מכריע במינוי לסגן, וכן בקיאותו בשפה הגרמנית. עם רדת החשיכה הם יצאו לדרך, רכובים על סוסים, ולאחר כמה שעות הגיעו למבואות הכפר. הקבוצה קיבלה הנחיה לשמור על שתיקה מוחלטת בכל מהלך הפעילות.
פלטיאלי ומפקד הפעולה התקדמו בזהירות רבה לעבר ביתו של מעביר הידיעות. נקישות בחלונות לא עזרו ופלטיאלי נאלץ לצעוק בקול עמום את כינויו האישי: "ונקה גרוזין". רק אז נפתחה הדלת והלה הופיע בה מבוהל ונפחד, מסר פרטים מדויקים על מקום הימצאה של המפקדה הגרמנית ופירט מהי הדרך הרצויה לשם.
פלטיאלי שחזר לפלוגה עם המפקד כשמידע החשוב ברשותם מספר על כך:
"חיש מהר יצאנו לדרך. התחלנו להתקדם בזחילה לעבר בניין המפקדה. גרמי השמיים היו נגדנו: הירח בגד בנו וגם השחר היה קרוב להאיר. שמענו את קולותיהם של הגרמנים וראינו אותם מסתובבים ומשוחחים ללא כל חשש. לא יכולתי לפענח תוכן משמעותי מכל שיחותיהם. בלית ברירה החלטנו להמתין ללילה הבא, ובינתיים ללמוד על זמני הארוחות של הגרמנים, על הנשק שהם מצוידים בו ובעיקר – על השביל שבין המפקדה לבין בית השימוש המרוחק קצת. ההמתנה בשטח הבוצי הייתה קשה מאד. ישבנו כפופים ורועדים מקור. לבסוף בא הלילה הגואל. מיד עם רדת החשכה ראינו אדם בעל כתפיות נוצצות מתקרב לבור ששימש כבית השימוש. חיש מהר הממנו את האיש, קשרנו אותו והובלנוהו למקום מרוחק יותר. היה זה קצין הונגרי שנשא על כתפו תיק ובו מפה מפורטת של האזור ודרכי נסיגה. דובבתי את האיש ואף התיידדתי אתו. הוא סיפר לי דברים חשובים רבים ומסר ידיעות יקרות מפז וכל זאת מרצונו הטוב וללא לחץ".
למזלו הביש של פלטיאלי, לאחר הפעולה חומו עלה מאוד ובקושי הצליח להגיע למחנה רוכב-שוכב על סוסו. מתוך דמדומי החום מסר את הדוח למפקדו, בהרגשה גופנית רעה אבל כשהוא מלא סיפוק על הצלחת הפעולה. אם בימים כתיקונם החום הגבוה אינו משמח במיוחד, לפרטיזן מן השורה הוא מטרד של ממש. די מהר התברר שהחום לא נגרם מהצטננות קלה אלא הוא סימפטום לדבר חמור יותר: טיפוס. כחודש היה החום גבוה, משאיר את פלטיאלי חולה בטיפוס וללא כל תרופה. ד"ר דובורוב היה רופא המחנה בתקופה זו. לפני זמן קצר הגיע כדי למלא את מקומו של ד"ר ולודבסקי שנספה באחת משליחויותיו. הוא הורה לאחות רחמנייה לטפל בו בהשקיית סמוגון מדי פעם. הסמוגון הזה היה וודקה מקומית, 80% אלכוהול, והתקווה הייתה שהאלכוהול יגרום לפלטיאלי להזיע וממילא ירד החום.
פלטיאלי היה מודע לסיכוייו הקלושים להחלים, וכתב על כך גלויות:
"לדעת הרופא, לא היה לי סיכוי לחיות, אלא אם כן יצליח המשקה החריף לקטול את החיידקים. למרבה הפלא, ההימור הצליח ואני נשארתי בחיים".
כשהחלים פלטיאלי ציפתה לו הפתעה נעימה: התברר שחילץ חומר יקר ערך בפעולתו שפעל לפני שחלה, ופעולה זו נרשמה בכרוניקה כ'פעולת דולסק'.
"צוינתי לשבח יחד עם חברי וקבלתי המלצה לאות הצטיינות", הוא מסכם בסיפוק.
מתוך: "פרטיזנים מספרים" / אנטלוגיה / משרד הבטחון ההוצאה לאור, 2007.

מתחזים לאויב – יוני 1944
הרוח ניסתה לכופף את צמרות העצים. הקולות שנשמעו בגללה ובגלל הצפרדעים בביצות שבתוך הפושצ'ה היו הסוואה מצוינת לקולות השקטים של המפקדים.
"חייבים לבדוק כמה גרמנים מכתרים אותנו", מרט אחד מהם את שפמו בעצבנות.
"וכמה מה'לבנים' הצטרפו אליהם", אמר אחר.
זו הייתה נקודה כאובה. ליטאים, לטבים, בלארוסים וגם רוסים שבגדו בעמם ובארצם ושרתו את האויב הגרמני. הם הכירו היטב את הארץ ואת מקומות המחבוא בתוך הפושצ'ות וביניהן והסגירו לידי האויב את הפרטיזנים בכלל ואת היהודים בפרט.
המפקדים התיישבו לדון במצב שבו אין להם מידע עד כמה הכפר שורץ אויבים ועד כמה הם מסוכנים. אין בררה. חייבים לשלוח כמה מהפלוגה כדי לרגל בעומק הכוחות הפזורים בכפר. ואלו חייבים להיות שחקנים טובים.
שלום יורין הסתקרן מה נושא שיחתם הדאוגה של המפקדים, אבל ממקום משכבו לא יכול היה לשמוע את דבריהם, הוא רק הצליח שמע אותם קוראים ל'זרים' שבחבורה – לספרדים, לגרמנים ולצרפתים. הם ישבו יחד וגיבשו תכנית פעולה.
"הייתי סקרן מאוד, אך כעבור זמן מה נרדמתי", מספר שלום. כשפקח את עיניו נדהם לראות את חבריו יוצאי המדינות הזרות: "ראיתי שה'זרים' פשטו את הסרבלים האפורים והחומים שלבשו תמיד, ולבשו כעת מדים גרמנים מלאים. הם הוציאו מתרמילי הגב שלהם כומתות גרמניות, סימני דרגות, אותות הצטיינות, אקדחים וכידונים. איך הצליחו את כל אלה דרך הביצות בלי שאיש מאתנו יבחין בכך? עם כל האביזרים האלה עליהם, הם נראו כחיילים גרמניים אמיתיים. וילי ענד דרגת סרן, הנס ואוטו היו סמלים, והאחרים רב-טוראים וטוראים לכל דבר. לכולם היו מקלעי שמייסר גרמנים ואקדחי פרבלום גדולים. גם הספרדים והצרפתים דיברו גרמנית שוטפת. לנגד עינינו התהפכו היוצרות. תוך דקות נעשו שנים עשר פרטיזנים לחיילים גרמנים".
הם התנקו, צחצחו את מגפיהם והלכו לכפר כשהם מפטפטים בסתמיות בגרמנית. 'סגן' וילי צעד בראש.
יריות נשמעו מכיוון הכפר והחרידו את הפרטיזנים בבסיס. סבך העצים הצפופים בתוך הפושצ'ה מקשה לראות מה מתרחש שם בכפר, אך ודאי קרה משהו. כולם קפצו ממקומם, מוכנים לפעולה. הרובים טעונים? גם דרוכים? אולי נתפס וילי והתגלה שהוא והשאר אינם חלק מהצבא הגרמני? אבל אחר כך השתרר שקט.
כעבור שעתיים חזרו החיילים ה'גרמנים' ללא פגע. הם סיפרו שמצאו בכפר קבוצת חיילים ליטאים שעבדו בשירות הגרמנים. וילי אמר למפקד שלהם – היחיד מביניהם שדיבר גרמנית – שהם נשלחו לבדוק את היחידות המכתרות את הפרטיזנים המתחבאים בביצות, לראות אם הם עובדים כמו שצריך. המפקד הליטאי, כל כולו הכנעה וכבוד, קרא לכל יחידותיו למסדר. וילי בדק את הרובים של חיילים אחדים, ולצורך שכנוע נוסף ירה ברובים הנבדקים יריות אחדות באוויר. אלה היו היריות שנשמעו.
בשיחה שהתפתחה ליד השולחן הערוך שהוזמנו לשבת על ידו, התברר שהביצה כולה מוקפת גרמנים ויחידות בפיקודם. יחידות אלה הורכבו משלל עמי האזור וגם מ'ולאסוביצ'י' – חיילים רוסיים בפיקודו של גנרל ולאסוב. אלה האחרונים הצטרפו לכוחות הגרמניים ולחמו בעיקר בפרטיזנים. כל יחידה פטרלה בשטח מסוים, והפקודה שלהם הייתה לירות בכל פרטיזן שייראה.
וילי הביע את שביעות רצונו מהיחידה הליטאית ומביצועיה ועודד את מארחיו להישאר ערניים, כי אפשר בהחלט שהפרטיזנים ינסו להימלט מהביצות דרך הכפר הזה. הוא הוסיף שהוא בדרכו לבדוק את היחידה הבאה.
כבר החשיך. וילי ואנשיו עזבו את הכפר וצעדו בדממה לאורך הכביש. כשהיו בטוחים שהם רחוקים מכדי שיבחינו בהם, שינו כיוון וחזרו לבסיס. הם חשו שהכול עבר כשורה וכי לא עוררו כל חשד.