50 - כלי הרג ככרטיס כניסה לחיים

שונה היה מצבם של יהודים שהיה נשק בידם. לא רק שדרכם אל היער הייתה בטוחה יותר, ולא רק שסיכוייהם להתקבל ליחידה פרטיזנית היו רבים יותר, אלא שגם הרגשתם הפנימית ובטחונם העצמי נתנו להם תחושה שיש סיכוי – הרגשות שחסרו ליהודים משוטטים חסרי נשק. הם היו אנשים בעלי תקווה למחר.
קבוצתו של ברוך לוין, שהיו לה עשרה רובים, תת מקלע, שני אקדחים ומספר רימונים, הייתה מהקבוצות הראשונות שיצאו מגטו לידה.
קבוצת 'אנגלשטרן' עם מדריכם אוז'חובסקי יצאה מהגטו בדרכה אל היער. הם פגשו קבוצות פרטיזנים יהודים חמושים, ונדהמו לראות את הליכותיהם החופשיות גם כשהיו ממש מתחת לאפם של הגרמנים. הם השתוממו מול המחזה הנדיר של האיכרים המוציאים אליהם בכבוד ובזריזות את כיכרות הלחם עם כדי החלב בליווי מילת החיבה "מילנקי" [=חביבי]. כאן למדו להבין מה כוחו של הנשק – אותה חתיכת ברזל מתוחכמת. הן רק אתמול אותם איכרים היו מלאכים בוז ושנאה ושדדו יהודים, אבל מול הנשק הם נתקפו פחד. הם חששו מהיהודי החמוש ולכן נהגו בכבוד.

היהודים בגטאות הבינו את ערכו הרב של הנשק, ורצו בו מאוד. בגלל חסרונו דחו רבים מהם את יציאתם מהגטו, הם היו בטוחים שאם אין להם נשק – אין להם חיים. הם לא ידעו על קיומם של מחנות משפחה, או שמא העדיפו את ההרגשה של 'אני הגיבור וכולם רועדים ממני'. כדי להשיגו הם עשו מאמצים גדולים ולמרבה הפרדוקס אף סיכנו את חייהם בשל כך, וחמור הרבה יותר - סיכנו את חיי יהודי הגטו בדרך להשגת נשק, שתכליתו הייתה לכאורה רק בכדי להציל חיים. רבים מיוצאים הגטו אף פעם לא התנסו בשימוש בנשק, אבל הרצון להחזיק בו נתן להם את האשליה שהם יכולים לגבור על רוצחיהם בכל מקרה, לו רק יהיה כלי ירייה כלשהו בידיהם.
חנן לבקוביץ' ואפרים טמפל – צעירים מאיבייה, ארבו לאחר בריחתם מהגטו לשוטר שבא לאחד הכפרים לבלות בו. הם תקפו את השוטר, הרגו אותו ולקחו את הרובה והכדורים שברשותו. הם, שאף פעם לא התנסו בכלי נשק, שכבו בין השיחים והחלו "לחקור" את הנשק שברשותם עד שנפלט כדור.
איכרים רבים היו משתפי פעולה עם הגרמנים, מלשינים ורוצחים ועושי מעשים נפשעים שבאו משנאת ישראל תהומית ומטובת הנאה כמו: שוד בגדים, חפצים וכסף, כמו גם תגמול מידי הגרמנים.
היה מיעוט שבמיעוט מהם שגילה אנושיות, מהם שהזהירו יהודי תועה שלא ילך בדרך מסוכנת. היו שריחמו ונתנו קצת מזונות, אך לא מחסה בביתם. היו שתמורת כסף וזהב היו מוכנים להחזיק יהודי נמלט מהגטו לזמן מה ברפת, בעליית הגג, בשדה או במסתור אחר ולתת לו גם מזון. היו שמכרו בעבור זהב רובה ליהודי. והיו גם יחידים ובודדים שנטלו סיכון לזמן ממושך – ולא בעבור זהב וכסף – בהחבאתם ובהזנתם של יהודים מטעמים אנושיים אצילים ביותר או מטעמי אמונה דתית עמוקה, מטעם היותם אנשים במובן השלם של המילה.

נקמה במשתפי פעולה בלארוסים ופולנים
היחידה היהודית הציבה לעצמה מטרה:
לקשור קשרים עם אנשי הכפרים הסובבים את היער כדי ללכוד את משתפי הפעולה הבלארוסים והפולנים. משתפי פעולה אלה ביצעו רציחות חייתיות ושדדו לאור היום את הנרצחים ואת הנותרים בחיים בתאוות רצח לא פחותה מזו של הגרמנים.
המטרה הזאת עמדה לנגד עיניהם של הלוחמים כבר בראשית פעולתה של היחידה היהודית.
פעולתם הייתה חשאית וזהירה. לא רק הנאצים היו מסוכנים ומשתפי הפעולה המקומיים היו יצורים מזיקים, גם בני המשפחות של משתפי הפעולה וקרוביהם של השוטרים הבלארוסים היו סכנה ממשית ליהודים המשוטטים וליחידה היהודית המתארגנת.
אנשי 'ביילסקי' הקימו בכפרים רשת סוכנים חשאיים שעקבו אחר משתפי הפעולה ואיתרו אותם. כמה וכמה מהם נלכדו ותחקרו.
פתאום חשו הרוצחים הבלארוסים את נחת זרועם הנוקמת של הפרטיזנים היהודים. חשו בכל עצמותיהם וחלקיקי תחושותיהם.
לנקמתם של הפרטיזנים במשתפי הפעולה היה הד עצום בכפרי הסביבה. היא שימשה כגורם מרתיע. בלעדי גורם הרתעה זה לא הייתה יכולה יחידה יהודית פרטיזנית להתקיים ולגדול.
ראש ה"סמוחובה" [=השלטון העצמי הבלארוסי] בדבורץ היה ידוע בקנאותו לרצח יהודים. קבוצת פרטיזנים יהודים ובראשם טוביה ביילסקי ופסח פרידברג שהתחזו במראה, בלבוש ובשפתם הבלארוסית העסיסית "כחברים למקצוע" הגיעה אליו באישון לילה. הם שאלו אותו למה הוא נותן ליהודים לשוטט בכפרים ומה הוא חושב לעשות בנדון. ראש הסמוחובה היה בטוח שזה ה"מגרש שלו" והחל להתהדר בפניהם במעשיו נגד היהודים. ה"אורחים הבלתי קרואים" שאלו לנשקו והבטיחו לספק לו נשק נוסף אם יראה להם את הנשק שבידו.
דקות אחדות של המתנה. קולות פשפוש נשמעו מן החדר הפנימי.
הנשק הובא בידי בעל הבית והוצג על ידו בהתרברבות, ואז פנה פרידברג לבעל הבית: "אתה יודע מי אני? אני יהודי!"
המסך הורם.
הפרטיזנים היהודים עשו את שלהם, ולהבות אש פרצו מחלונות הבית לאחר שעה קלה. באופק נראו מרחוק סוסים ורוכביהם הדוהרים הישר ליער.
אבל הפעולה המוצלחת נגמרה באופן בלתי מוצלח: בדרכם חזרה נתקלו במארב על מסילת הברזל שחצו. מהירי נפצע מיכל לייבוביץ' בבטנו.

לוחמה ממושכת
מארב ליד הכפר רדיוקי.
עיניים רבות עקבו אחר מכוניות שהובילו תוצרת חקלאית לגרמנים. עיניים של פרטיזנים יהודים שקבוצתם כונתה 'ביצועיסטים'. לקבוצה השתייכו הרצל נחומובסקי, האחים יוסף ופיניע בולודו, ישראל סלנטר (סעשקע), אברמוביץ יעקוב ואחרים.
המארב הוצב על יד עיקול הכביש, מאפשר לראות היטב את המכוניות ואיומים צפויים באופק, אם יהיו. האופק היה נקי וריק.
הפרטיזנים פתחו באש.
האש צלפה באוויר הצח ויצרה שובלים של אש ופסי עשן, אבל המכוניות חמקו ולא נפגעו. כעבור זמן מה הגיעה מכונית נוספת. הפרטיזנים התקיפו אותה באש רובים ואחר כך ברימונים.
הגרמנים שלא נפגעו, ברחו עם פצועיהם.
בשטח נשארו שני מקלעים, ארבעה רובים ואלפי כדורים, והתוצרת החקלאית שנלקחה שלל בידי הפרטיזנים.
אחרי שנכוו בהתקפה כמו זו והדומות לה, נהגו הגרמנים באזור לצאת בשיירות ולא במכוניות בודדות.

התקפה נוספת תוכננה, משותפת ליהודים ולפרטיזנים לא-יהודיים מאנשי פנצ'נקוב.
מקום ההתקפה: יאצוקי, תחנת רכבת.
היעד היה להשמיד את המשטר הגרמני ולקחת שלל. אולי היה היעד מתרברב מדיי, אולי היה זה המודיעין שכשל במידע בלתי מדויק, בכל אופן בהתקפה זו לא הייתה השמדה וגם לא לקיחת שלל. על אף זאת, גם הפסדים צורבים לא היו.
בהתקפה זו לא עלה בידי הפרטיזנים לקחת את הנשק שלל, אך נהרגו שבעה גרמנים, הישג בלתי מבוטל. לא רק זאת, אלא הפרטיזנים נסוגו בלי אבדות! אמנם לפרטיזנים נשאר טעם חמצמץ מכך שההתקפה לא הביאה להם שלל ולא הגדילה את מאגרי הנשק כפי שתכננו, אבל עדיין נגרמו בה אבדות מרובות לאויב.