45 - מצילים יהודים מהגטאות

תפיסתו הבסיסית של טוביה הייתה שצריך לקלוט יהודים ללא הגבלה.
"מנין ניקח כל כך הרבה מזון?" טענו המרננים.
"היער מספיק גדול ויש בו מקום לכולם. ואם צר יהיה יער זה – יש יערות נוספים", השיב טוביה ביילסקי.
טוביה גם שלח מכתב ליודל ביילסקי: "אנו ביער כעשרים איש. יש לנו נשק, בוא ליער ונילחם יחד".
ביוזמתו של זוסיה ביילסקי הוצאה מנַבַהְרַדַק קבוצת בחורים ובחורות, ביניהן סוניה בולדו – לאחר זמן התברר שפעילותו של זוסיה השתלמה גם לו-עצמו באופן אישי, כי סוניה הפכה רעייתו לעתיד.
ילד בן אחת עשרה בעל עיניים עצובות הגיע למחנה 'ביילסקי'. הוא דיבר קצת פולנית ומעט אידיש.
"מה שמך, ילד?"
"ליאנעק פרוסקי".
"ומנין באת?"
"ניצלתי מאחת האקציות בווילנה".
"אני מאמץ אותך כבני", הכריז אייזיק מנדלסון, ופרש את חסותו על הילד.
בהסכמתו של המפקד טוביה היה הילד הולך לגטו להוציא יהודים, ולא נעתר לבקשתו של מנדלסון שלא ילך יותר. באחד הימים הגיע עד לסביבה הקרובה של לידה ונכנס לחורשה הסמוכה אליה, ואולם לרוע המזל תפס אותו שוטר פולני.
רק אחר כך נודע שהילד הגיבור הוסגר לגרמנים ועונה בידיהם עינויי מוות, אבל לא הסגיר אף לא יהודי אחד.

ינואר 1943.
ארבעה פרטיזנים יהודים נשלחו על ידי ביילסקי להוציא כמה שיותר יהודים מהגטו. הן הצליחו להבריח מאה וארבעים יהודים מגטו איבייה אל היער.
"קיבלתי מכתב חתום בידי מספר אנשים מגטו נַבַהְרַדַק ובו נתבקשתי לבוא להציל אותם", התנצל ביילסקי בפני התוהים על המאמצים להברחה מסוכנת זו.
אבל הסיכון היה מחושב.
כשחנו אנשי הגדוד ביער בוצקביץ' התייעצו בינם לבין עצמם מה לעשות בכל הנוגע להצלת יהודי נברדק. הם ידעו שאין להם מספיק כוחות כדי להכריע את חיל המצב הגרמני בנַבַהְרַדַק, ומתחת לאפם לא יוכלו להבריח את היהודים. בריחה גלויה אינה אפשרית ולעשותה מוסתרת גם כן אי אפשר.
"לא נוכל להסתער על העיר", הביא השליח את דברי הפרטיזנים אל יהודי העיר שפניהם נפלו לשמע הדברים. "אבל אתם יודעים מה?" השתדל השליח לעודד אותם. "אם תצליחו ותוכלו לחפור מנהרה יהיה באפשרותכם לבוא אלינו".
השליח אמר זאת בפקפוק. הוא לא האמין שזה אפשרי ושהם יעשו זאת. אבל כשהמוות מורגש בכל איבר וריחו החריף מתפשט בכל פינה – אנשים מוצאים את עצמם עושים כל דבר אפשרי וכמעט בלתי אפשרי, ובלבד לחיות.
יהודי נַבַהְרַדַק חפרו מנהרה. חלק מהבורחים התפזרו, וחלקם הגיעו ליער, ליחידת 'ביילסקי'.
ניסיון המנהרה הצליח, אבל לפעמים הנסיונות להוציא יהודים מהגטו נגמרו באסון. בני משפחת זילברמן מגטו נַבַהְרַדַק ברחו ליער. בגטו נשארה אמם הזקנה. כשהגיעה המשפחה ליער התעורר בקרב בני המשפחה הרצון להוציא את אמם. למה לא חשבו על כך קודם לכן? לא ברור. אולי חששו שלא תוכל לעמוד בתלאות הדרך חסרת הוודאות.
יצר זילברמן קשר עם שוטר פולני וההוא הבטיח שיביא את האם למקום מפגש שהוסכם ביניהם, ולא בחינם וכצעד נדיר של טוב לב עשה זאת, אלא היות שקיבל כסף וזהב. אבל לא את האם הקשישה טרח השוטר הפולני להביא, אלא גרמנים הביא למקום המיועד. זילברמן, בני משפחתו וחבריו שיצאו איתו - נהרגו. רק בן אחד שלא בא עימם – ניצל.

היו קבוצות יהודים שהתחפרו בתוך מסתור ביער, ורק כאשר היה מתרגש עליהן אסון היו מצטרפות ליחידת 'ביילסקי'. ליד הכפר חרפיינייבו ישבו בתוך ז'מלנקה חמישה יהודים נמלטים. ביילסקי נפגש איתם בחורף והציע להם להצטרף ליחידתו – הצעתו לא התקבלה על ידם.
הייתה זו טעות. טעות שעלתה למסתתרים בחייהם. כעבור זמן הותקפה הז'מלנקה. הנשארים מיהרו ללמוד מטעותם של הנספים בהתקפה הגרמנית, והנשארים נחפזו לברוח למקום מבטחים – דוקטור תמרה זיסקיניד, יענקל רודניצקי ורעייתו שנותרו בחיים מהתקפה זו הגיעו ל'ביילסקי'.

לביילסקי נודע שקבוצה יהודית גדולה מסתתרת במסתור ורק בלילות יוצאים אנשיה לאגור מזונות. "הם שודדים בלילות", התלוננו עליהם פרטיזנים רוסים שזממו לחסל את הקבוצה בתואנה הזו, כאילו שבלילה המזון נגמר מהר יותר.
טוביה ואנשיו גילו את המסתור ומצאו בו קבוצת יהודים בראשותו של ישראל קסלר. היה נשק לבני הקבוצה, אולם הם לא נטו להצטרף ליחידת 'ביילסקי'. "אתם עלולים ליפול בידי כנופיית מרצחים", התרה בהם טוביה. לאחר זמן מה השתכנעו להצטרף.
גם הם היו מן המאושרים בגדוד היהודי ההוא.

חנה מונקה שהייתה נערה צעירה בגטו לידה מספרת:
לא היה יום שלא הופיעו בו פרטיזנים בגטו לידה והתחננו: אנא ברחו, אל תחכו... פן יהיה מאוחר... הרי ידוע שהולכים להשמיד את כל היהודים, ובכל זאת לא כל יהודי האמין בכך.
"לא היה יום" – היא ודאי אמירה ריטורית, אך אכן לגטו לידה שהתקיים עד ליום השבעה עשר בספטמבר 1943 הגיעו אנשי ביילסקי ו'איסקרה' יותר מאשר לגטאות אחרים באותו אזור. כחמש מאות יהודים אכן ברחו, וכשלוש מאות הגיעו ליחידות פרטיזניות.

יחידת 'ביילסקי' – אבן שואבת ליהודים
קבוצות יהודים משוטטות או פרטיזנים יהודים ביחידות לא יהודיות שסבלו מהאנטישמיות הגואה – הגיעו ליחידת 'ביילסקי'. אייזיק מנדלסון וחבריו היהודים שהיו ביחידת 'איסקרה' עזבו את יחידתם והגיעו עם רובים ומקלע ל'ביילסקי'.
'יזהו את העקבות שלנו בשלג', חששו אנשי היחידה והתגוררו בז'מלנקות פזורות בשטח, ואולם כשהגיעו מנדלסון וחבריו הם התקבלו בזרועות פתוחות. מנדלסון אף הוזמן לז'מלנקה של טוביה.
"זה היה כבוד גדול אז בשבילי כיוון שהערצתי את טוביה מאז שהכרתיו" – אמר מנדלסון.

על ישקה מזובייצקי מ'איסקרה' העלילו שנטש מקלע בקרב. ההאשמה החמורה הזאת עלולה הייתה לסיים את חייו.
מזובייצקי, חדור ברצון לחיות, קם וברח ליחידת 'ביילסקי' כמקום מקלט. לאחר שהאשמה לא הוכחה, ובגלל היותו בין מייסדי היחידה ומטובי לוחמיה – חזר ל'איסקרה', בסופו של דבר.

ביחידת 'סטריצקי', שבסיסה היה לא הרחק, הוצא להורג פרטיזן יהודי ולוחם נועז בידי המפקד סטריצקי שלובסקי.
מה היה חטאו של הפרטיזן שהועיל כל כך ליחידה שלו?
הוא נמנם בזמן השמירה.

ביחידת 'בולאק' שבפושצ'ה הליפצ'יאנית שררה אווירה אנטישמית דחוסה.
וולווקה ינסן כאחד מתוך קבוצת פרטיזנים יהודים ביחידה גמר אומר לעזוב את היחידה. הוא, וכל הקבוצה יחד איתו.
בראש הקבוצה העוזבת עמד פרטיזן יהודי ממינסק: סנקה. הקבוצה מנתה חמישים איש חמושים בנשק וברוח קרב. הם היו נחושים לחיות ויצאו מלאי תקווה לדרך, מאפשרים לחיוך של סיפוק לכבוש את לבם המלא בספקות.
רוב אנשי הקבוצה נרצחו באכזריות בידי פרטיזנים לא יהודים כשישנו באחד החוטורים.
וולווקה ינסן נשאר בחיים. הוא וחברים נוספים הצטרפו ליחידה רוסית אחרת, אבל גם שם לא זכו לרוגע ושלווה. באחת הפעולות שמע וולווקה פרטיזן רוסי אומר: "לו היינו תופסים פה יהודים – היינו חותכים אותם לגזרים. בגללם אנחנו נאלצים לשבת פה ביערות".
צמרמורת קרה טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו. "הגרמנים לא חיסלו אותי – אז מה, יחסלו אותי הפרטיזנים ביחידה שלי?" בחשאי נפגשו שרידי קבוצת סנקה והחליטו לעזוב את המקום.
בספטמבר 1943 ניתן האות. הקבוצה מנתה עשרים איש שיצאו בדממה אל היעד המוסכם מראש. הם יצרו קשר עם... טוביה ביילסקי, כמובן. ביילסקי לא הפסיד מהאנשים שהצטרפו ליחידתו. קבוצה זו יצרה את אחד הגרעינים הלוחמים ביחידה 'אורדזניקידזה', יחידה שהופרדה מיחידת 'ביילסקי'.
אנשי הגרעין של יחידת 'אורדזניקידזה' הרבו לעשות, והקרבות שלהם הניסו את האויבים הרחק.

קבוצת יהודים ברחו מגטו איבייניץ, עם מרדכי קולניק בראשם. בדרך נתקלו בפרטיזנים רוסיים בלתי סימפטיים בעליל.
"איפה הייתם עד עכשיו?" החלו הפרטיזנים לחקור את היהודים הנמלטים, והתקיפו אותם: "כל עוד הגרמנים לא הרגו בכם – ישבתם בגטאות ועבדתם בשירות הגרמנים"...
היהודים ניסו להתחמק בלי הצלחה מרובה.
"היכן הזהב והיהלומים?" רדפו אחריהם הרוסים וגם פשפשו בבגדי היהודים כדי להיות בטוחים שאין שם מטמונים. אצל אחד הנמלטים, בחור ישיבה, מצאו בגד ארבע כנפות שחוטי הציצית המשתלשלים ממנו הבעירו את האנטישמיות החבויה בפרטיזנים הרוסיים. המפקד קרע את בגד הארבע כנפות ובשטניות של הבנה בחשיבות הבגד ליהודים – ציווה לעטוף בו את הרגליים.
איך ניצלו מהם בסוף – הם לא זכרו. רק בנס ניצלו מידיהם.
לאחר התקרית הזאת הם שמעו על יחידת 'ביילסקי'. היה ברור להם שמטרתם צריכה להיות: הגעה אל יחידה זו – והם הגיעו.

17 בספטמבר 1943.
חנה ברקוביץ' ברחה מפסי הרכבת עם ילדתה הקטנה על זרועותיה והגיעה לאחר תלאות רבות ליחידת 'ביילסקי', והימים – ימי מצוד.
"פון וואנען גייען יידן?" [=מנין את? (בתרגום חופשי)] שאל אותה ביילסקי באחד הימים.
חנה סיפרה לו על תלאות בריחתה מהרכבת שהוליכה יהודים למידנק.
"כה מעטים ניצלו?" שאל, ודמעות נקוו בעיניו.
כמו רבים אחרים, גם את ברקוביץ' קיבל בחמימות ליחידתו.