41 - 8 בנובמבר 1943

דב לופטין שהיה יושב ראש היודנרט בלאחווה נפצע פצעי מוות ומת בשעת מילוי תפקידו הקרבי.
לא הייתה זאת הפציעה הראשונה של לופטין, אבל זו הייתה הקטלנית שבפציעותיו. הפציעה שסיימה את חייו. דב לופטין הגיע אל המחנה הפרטיזני כשהוא פצוע בידו כאחד הניצולים ממורדי גטו לאחווה. הגטו עדיין בער והפיצוצים עדיין נמשכו בו, אבל לופטין וחבריו המשיכו את פעילותם הלוחמנית ביער. התאוששות קצרה, החלמה בלתי מלאה, וכבר הוטלה עליו משימה על ידי מפקד היחידה הפרטיזנית – לפוצץ את בית המועצה המקומית בלאחווה. בעירו לאחווה, תוך כדי מילוי תפקידו הלוחמני, תוך כדי התמסרות מלאה למען עצירת אויב עמו – הצטרף דב לופטין אל המוני ההרוגים היהודיים בלאחווה.

מורידים מהפסים
עשרות לוחמים מלאחווה ולנין לקחו חלק בהתקפה על הגשר של מסילת הברזל על נהר פטיץ' – מסילה שבין בריסק להומל. יום-יום נראו קרונות דוהרים אחרי קטר מוצק וקולות השקשוק שלהם הפכו לחלק מקולות היקום בבריסק ובהומל, כמו ציוצי הציפורים, כמו רחש עלוות העצים, כמו קולות האנשים המשוחחים.
שמעון חפץ, החבלן התמחה בהרכבת מוקשים על שומפול [=קנה דק לניקוי הרובה] הצליח גם בנטרול המסילה ההומה הזאת. תנועת הרכבות שותקה במסילה זו למשך שלושה שבועות(!) שבועות ארוכים שבהם לא נראה רצף הגלגלים שטס על פסי הברזל בקול שקשוק אופייני. אמנם בשבוע הרביעי כבר חזרו להיראות פרצופי חיילים על רכבות ארוכות וקרונות עמוסים דוהרים אחרי הקטר, אבל שוב ושוב נשמעו פיצוצים שהפריעו לסדרת הרכבות לפעול כראוי. שמעון חפץ הצליח להוריד מהפסים שבע רכבות, וכל הורדת רכבת היא מכה קשה לגרמנים. בכל פיצוץ כזה הם מאבדים חיילים וגם תחמושת, הציוד שלהם מושחת והון עתק מתבזבז רק על ציוד חדש ורכבות מתוקנות.
שמעון חפץ לא היה בודד במערכה. בן ציון ליכטנשטיין עסק אף הוא בהפרעה לנאצים המשתלטים על חבלי ארץ וחיבל בשתי רכבות גרמניות עמוסות. גם אהרון שבורין לא ישב בחיבוק ידיים, הוא ביצע פעולות חבלה במסילת הברזל שעל יד מלקביץ' והנצביץ'. מלבדם הייתה גם קבוצת חבלנים וביניהם חיים שקלאר שהורידו רכבת מן הפסים בין סינקביץ' לסיטניצה. שוב התחרשו אוזניהם של הכפריים בבתים הסמוכים למסילת הרכבת. עד עתה סבלו מרעשי נסיעת הרכבות, עכשיו נוסף לכך קול הפיצוצים וקול התפרקות הקרונות לחלקים.
פרטיזנים יהודים רבים בלטו בפעולתם הקרבית ועוררו כבוד בתוך יחידותיהם. יהושע ליכטנשטיין כמו שמעון חפץ, חיים שקלאר ואייזיק אולומוצקי, יצחק סלוצקי כמו משה שולמן ולנין קליגר – היו חלק מן הנלחמים בחירוף נפש. קירשנצווייג וליפא יוסלבסקי – ממארגני הבריחה בהנצביץ', היו גם הם בין הלוחמים. גם יהודה ציקליק וברל גינזבורג נודעו באזור בלוחמתם הנועזת. הלוחמים היהודיים טיכסו עצות לכל בעיות והעלו רעיונות מקוריים לעיכוב הגרמנים ולהגנה עצמית.
ביחידה היהודית על שם קגנוביץ' היה בחור ישיבה כבן עשרים בעל מוח פורה במיוחד. בעקבות המחסור במוקשים הוא הכין טריז מעץ אלון באורך של מטר, ובאמצעותו הורידו אנשי היחידה רכבת גרמנית. שמע ההמצאה הפשוטה אבל הגאונית נפוץ במהירות בקרב היחידות הפרטיזניות בסביבה. השמועה על ההמצאה שנולדה ביחידת קגנוביץ' התפשטה במהירות והקלה על נטרול רכבות הסיוע לגרמנים.
ללחום כדי לחיות
פיצוצי מסילות הברזל והורדת הרכבות מן הפסים לא הייתה בגלל רגש נקמה מתפרץ ואפילו לא רק בגלל רצון לראות את הכובשים מסתלקים מארץ לא להם. רצון החיים והצורך לשרוד הכריחו את הפרטיזנים היהודים ללחום בצבא הגרמני הפולש. הן בגלל הגרמנים שרצחו יהודים על כל צעד ושעל, הן בגלל הפרטיזנים הסובייטים שלא נטו לאהוב יהודים יותר מדיי והתנו את קבלת היהודים ליחידה הפרטיזנית בהוכחה מבצעית. כלומר: כדי שיהודי יוכל להינצל במסגרת יחידה פרטיזנית היה עליו לחבל במאמץ המלחמה הגרמני. בלי זה – אין כרטיס כניסה להתארגנות המאפשרת את החיים התקינים.
כך היה מצבה של דבורה שוסטר מלנין וגם של אחותה, וזה היה גורלם של משה נוביק ושני בניו. הם נתקבלו ליחידת 'מישקובצים' הודות להתערבותו של הרופא יהודי זיסקינד שהבטיח את מאבקם באויב והוכיח שפעלו זאת. דבורה שוסטר אמנם התאמצה להראות שהכנסתה ליחידה הייתה כדאית והשתתפה בהתקפה על הקומנדנטורה [=פקידים הממונים על עובדי כפייה יהודיים] בפוהוסט. הייתה זו התקפה מוצלחת על אלה שלקחו חיים של אנשים חפים מפשע שכל חטאם התמצה בהיוולדם יהודים, ועשו כל מאמץ אפשרי ובלתי אפשרי כדי למרר את חיי האנשים הללו. בהתקפה הזאת נפלו גרמנים ושוטרים בלארוסים ששיתפו פעולה בטבח יהודים ובהתעללות בהם.
סופה של פוהוסט ומרצחיה הצביע על כך שהרוע נוקם לבסוף בעושיו: פוהוסט הועלתה באש השורפת.
יהודה ציקליק וחברו זאב זאווין נדדו ביערות, התקיימו מאוכמניות סגלגלות ומפטל בצורת אשכולות ענבים קטנטנים בצבע אדמדם ומפטריות מאכל בהירות מראה ומשאר עלים וצמחים בתפילה שלא יורעלו מהם. ניסיונות לבקש לחם מאיכרים הסתיימו בסיכון חיים שבנס ניצלו ממנו. לבסוף הצליחו להתקבל ליחידה הפרטיזנית 'שצ'ורס', מאוגדות 'קומרוב' שבבריגדת 'קויבישב', אבל ההתקבלות הזאת לא הייתה חינם.
"אתם מתקבלים ליחידה שלנו בתנאי שתורידו רכבת", הודיע להם המפקד במילים יבשות.
"ואם לא נצליח?" שאל יהודה בהיסוס. "בסך הכול לא זה העיסוק האזרחי שלנו במשך חיינו עד היום".
המפקד תקע בו מבט חריף. "אם לא תצליחו במשימתכם – נשלח אתכם בדרך כל בני ישראל". הוא פרץ בצחוק גס וקולני.
ציקליק וזאווין הלכו אל מסילות הברזל מתוך פחד ונחישות כאחד. הם ידעו שאי הצלחה בחבלה בפסי הרכבת פירושה סיכון האפשרות הריאלית לחיים.
אחד מהם שמר כתצפיתן והתריע מפני התקרבות אנשים, האחר פירק בזהירות כמה משלבי המסילה הקרובה אליהם. הם החזירו את הפסים למקומם הקודם והם הברגים לקחו איתם. הסתתרות מתוחה וארוכה בין העצים הסמוכים, ו...הרכבת מתקרבת בקול נשיפה אימתני וצורם. גלגלי הקטר דורכים על השלבים המפורקים וחסרי הברגים, פיסות העץ קופצות ממקומן, הקטר מתנדנד לרגע קט וכמעט מתייצב אבל אז מאבד הקרון שאחריו את שיווי המשקל והרכבת כולה מתהפכת.
הם הצליחו להוריד מהפסים רכבת משא ארוכה ומצוידת. הם זכו להוקרתו של פבל טקוביץ שהפך למפקדם והתקבלו ליחידה 'שצ'ורס'.

מתקיפים גרמנים ומשחררים עיירה
ציקליק וזאווין אמנם התקבלו, אבל לא כדי לנוח. משימה חדשה עמדה בפניהם: להתקיף את העיירה לנין. אין הגנה טובה יותר מן ההתקפה ואם יש אפשרות להשתלט על עיירה שהגרמנים בה מעטים וכך לנקות מקום נוסף מהיצורים הללו – עדיף.
השניים נקראו למפקד האוגדה. "אתם מסיירים בעיירה, בודקים כמה גרמנים יש בה, איפה המפקדה הגרמנית, מה תדירות הפטרולים, איך שיתוף הפעולה ביניהם לבין התושבים וכל מידע נוסף על הנעשה בלנין. ברור?"
הם יצאו לסיור וחזרו עם שלל: מידע מדויק על הגרמנים ומיקומם בעיירה.
בטרם עלות השחר החלה הרעשת העיירה. האש הכבדה התלקחה במקומות רבים, בתים בערו ובחצרות השתוללו להבות ענקיות. בעוד הפרטיזנים עסוקים בלוחמה בגרמנים שניסו להימלט, פרץ ציקליק לבית האפסנאות שבו רוכז רכוש יהודי ונפנה להציל ממנו כמה שיותר. הנאצים נמלטו על נפשם מהעיירה האחוזה להבות והשאירו אחריהם למעלה מעשרה הרוגים מביניהם.
במהלך הקרב ביקש ציקליק מהמפקד חופשה לשעות אחדות כדי לפגוש את קומץ היהודים שנותר בעיירה. בעוד הפרטיזנים נלחמים בחלק הנאה יותר בעיירה, היו היהודים כלואים ברחוב הצר והמזוהם שבו שוכן הגטו הקטן. מיד כשקיבל את הסכמת המפקד רץ ציקליק לשם, מאושר להציל את אחיו היהודים.
ערנות זהירה הייתה נחוצה גם עכשיו, והנשק הדרוך היה בידיו על כל אויב שלא יבוא. אי אפשר לדעת אם לא נשארו עדיין אנטישמיים שלמרות הלוחמה חשוב להם להשגיח שהיהודים בגטו לא יינצלו.
הוא צדק בזהירותו.
בדרכו אל הגטו הקטן נעצר בידי שוטר בלארוסי שהשנאה לעם הנצח יקדה בעיניו והוא לא אפשר לנפש יהודית לחמוק מהגטו על אף ההרעשה הכבדה. לרגע קצר התבלבל השוטר הבלארוסי למראה פרטיזן המורה לו להרים ידיים וברגע שלאחר מכן כיוון את נשקו לעבר ציקליק שהתעשת מיד והצליח להקדים את השוטר.
הזזת הגופה הצידה, פתיחת השער, כניסה אל מתחם הגטו. ציקליק ביצע פעולות אלה במכניות מתוחה. האם נשארו עדיין יהודים חיים בגטו?
כן. ליבו התרחב. כעשרים נפשות יהודיות הקיפו את ציקליק והתרפקו עליו במילים מתרגשות. הם קיבלו אותו בשמחה והביטו עליו כעל גואל. בין השרידים היו אשה ושני תינוקות תאומים על ידיה: "לאן אמלט את ילדיי?" התייפחה. ציקליק הנפעם מכך שנשארו תינוקות חיים בגטו לא מסוגל היה לדבר. בתנועות ידיים קצרות הורה ליהודים ללכת אחריו, אל מקום ריכוז הפרטיזנים.
ברוכים הבאים אל החיים השפויים בתוך ביצת המלחמה.

מתוך הלב של הפרטיזנים
מה עבר על הלוחמים בנאצים? מה היה בלבם של היהודים הנמלטים מהגטאות? הצצה קלה לליבם אפשר יהיה להציץ במשפטים מתוך מכתב ששלח יצחק סלוצקי, משורר צעיר מלאחווה, מהיער, דרך מוסקבה, לאביו בברוקלין.
המכתב התפרסם ב'אייניקייט', מאי 1943, והרי קטעים ממכתב זה:
הזדמנות מופלאה ונדירה ניתנת לי להודיע לך שהננו בחיים ונמצאים בשורות הפרטיזנים הסובייטים הגיבורים ... אנו נמצאים במאבק אכזרי מתמיד עם רוצחי עמנו ... בפינסק בלבד נמצאים עשרים וכמה בורות – קברי אחים יהודים עם עצמותיהם של ארבעים אלף(!) נפש ... זהו הסך הכל של דמעות ודם, ושל מיליוני אנשים מעונים במחנות ריכוז, מושלכים אל בורות, טבועים בנהרות, בארות ואגמים... אבי היקר! אין הדמיון מדבר מגרוני... כל המיתות האלה או שחזיתי במו עיניי או שמעתין מפי עדים חיים. הם רצחו את אחי – בניך.
בין הנרצחים: אחי יקירי, בניך משה ואברהם ואשתו האצילה רחלה! לבדי נותרתי... אנו ניצבים כיום לחיים ולמוות. מחננו הפרטיזני הטיל כבר לא אחת מורא על הרוצחים הגרמנים... תמסור ליהודים מעבר לאוקיאנוס, שעוד לא נכרת כליל הגזע היהודי בארצות הכבושות, שעוד קיים אוד מוצל מאש, אלה הם הפרטיזנים היהודים.