35 - שגרת המוות

מאי 1943.
הפרטיזנים היהודים מברנוביץ' המשיכו בפעילות חבלה ובמעשי נקם. משה טופ יצא עם קבוצת לוחמים יהודים למקש את מסילת הברזל ברנוביץ'-ביאליסטוק; המסילה מוקשה.
בדרך חזרה עלה טופ בעצמו על מוקש ונפצע בשתי רגליו שלאחר מכן נקטעו בגלל התאונה הזאת.
הרעב המקרקר בקיבה הריקנית המריץ בכל עת ובכל זמן לחפש מעט אוכל, ובתחום איסוף מזון היה מצבם של הפרטיזנים היהודים קשה ביותר. חיים אושמן וחבריו החמושים יצאו לכפר לבקש מזון, ואולם כאשר אושמן וחברו שווץ נכנסו לאחד הבתים, מיד נאספו כעשרים איכרים סביב לבית מוכנים לקרוע לגזרים את הפרטיזנים היהודים, כמיטב האווירה הרצחנית ששלטה בזמן ההוא. לאכזבתם של תאבי הרצח – התכנית נכשלה. אושמן הזעיק את חבריו החמושים שעמדו על המשמר באמצעות ירייה באוויר, ויחד השתלטו על הכנופיה. הם לא טבחו במתנפליהם כמנהג האיכרים אלא שילחו את האנשים לביתם.

הנשארים בסבייטיצה
המחנה המשפחתי בראשותו של מישה (איש נוצרי) ו'מחנה החמישים' שהפרטיזנים הפקירו ובראשו עמד ליאון מליניק. על 'מחנה החמישים' עברו ימים קשים ביותר: הם נותרו ללא נשק, ללא מזון וללא חסות של יחידה לוחמת, מופקרים לשרירות לבם של הז'ורקינצים. כל פעם כשהשיגו אחדים מהם נשק הם נשדדו מיד מנשקם על ידי הז'ורקינצים. כל מחבוא לא עזר בפני עיני השודדים הללו שגם רצחו שלושה יהודים מהמחנה, ביניהם את גרין ורויאק. יהודים נרצחו גם במחנה המשפחתי.
בהסכמתו של מפקד המחנה המשפחתי, מישה, השתכן 'מחנה החמישים' סמוך למחנה המשפחתי. אם לא להרגיש בטוחים באמת, לפחות להרגיש משהו שדומה להרגשת ביטחון. בעת הצורך השאיל המחנה המשפחתי ל'מחנה החמישים' כמה כלי נשק מנשקו הדל, מקלעים, תת מקלעים, שיהיה.
השפעת קבוצתו המוצנחת של אורלובסקי הורגשה היטב במקום. הקבוצה מנתה שישה עשר איש, השתייכה לק.ג.ב. והוקנו לה סמכויות נרחבות: שירות הביטחון החשאי הסובייטי, פיקוח על פעולת יחידות הפרטיזנים, פעולות מודיעין במקום. מפקד הקבוצה, אורלובסקי הגדים, היה איש סמכותי, חזק ובעל עקרונות. כאשר נודע לו על מעשי הז'ורקינצים הוא הזמין אליו את מפקדם.
"אני שומע שמהגדוד שלך נשלחים מרצחים כדי לקטול יהודים חפים מפשע".
"יהודים לעולם אינם מוגדרים כחפים מפשע", הפטיר מפקד הז'ורקינצים באדישות.
אורלובסקי נעץ מבט שהבהיר היטב מה הוא חושב על הז'ורקינצים ומפקדם.
"בכל מקרה, אני מעדיף לשמוע מהגדוד שלך דברים שיאפשרו לקבוצה שלי לא לסמן אתכם בין האויבים".
המפקד שתק. להתחייב הוא לא התחייב, ואולם להתראה זו הייתה השפעה חיובית מסוימת. מפלס הרציחות ירד.
אורלובסקי צירף את 'מחנה החמישים' אל המחנה המשפחתי ואל שניהם את מחנהו המשפחתי של אליעזר סגל מגדוד 'ז'וקוב' מבריגדת 'מולוטוב', גדוד שהוקם באזור קופיל ומנה שמונים איש. המחנה המשפחתי המאוחד מנה כמאתיים איש.
המחנה המשפחתי המאוחד חנה על יד סבייטיצה. אורלובסקי העביר את מישה שהמחנה היה בראשותו למקום אחר, ובעצמו פיקח על המחנה המשפחתי המאוחד. כשהוטס אורלובסקי למוסקבה מילא את מקומו המיור ניקולסקי.
ניקולסקי לא רצה מחנה גדול כל כך, ואולי גם השיקול הכלכלי של אחזקת המחנה היה בין מניעיו. הוא שלח את האנשים הקרביים ליחידות לוחמות: לבריגדת 'גריזודובוב', לגדוד 'ז'וקוב' וליחידת 'לזו'. המחנה המשפחתי התקטן ונשארו בו שבעים זקנים, נשים וטף, ואז הוא הוצמד לבריגדת 'גריזודובוב'.


חיים בלתי אפשריים
אנשי מיר הבלתי חמושים התארגנו בקבוצות והצטופפו במערות ובבורות שחפרו מחמת הגרמנים ומפחד הפרטיזנים השודדים. קבוצות היהודים התפרסו בפינות שונות של היער. המשטרה והגרמנים נכנסו ליער פנימה והגיעו עד למקומות המחבוא. חיים ליס ובלה קגן נפלו בעת שעמדו על משמר הגנת המתחבאים. לאט-לאט החלו יהודים לא מעטים להתחמש. כשבעים יהודים השיגו כלי נשק וחלק מהם הצטרפו ליחידות פרטיזניות.
מלבד הרעב, הקור והפחד המתמיד היו יהודים שנאלצו להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים. לצירל מנדלבסקה נולד ילד באחת המערות. אסתר קריניצקה הייתה המיילדת. בתוך המערה הדליקו קליפת לבנה במקום נר. לרך הנולד קראו יוסל'ה. אחיה של אסתר הלך לאחד האיכרים ולקח שוקת חזירים והפך אותה לעריסה בשביל התינוק. לא היו חיתולים, לא מזון, הילד בכה וגם אמו.
חלק מיהודי מיר הלכו ליערות נליבוקי והתקבלו ביחידת 'ביילסקי'. פלוגתו של שלמה חרחס מנתה שמונה עשר איש: שנים עשר בחורים, שלוש בחורות ושלושה ילדים, וחנתה ביער במרחק של שנים עשר קילומטרים ממיר. הודות לכלי הנשק שהיו בידי אנשיה הם יכלו להגיע ל"ביקור" בכפר שהיה מרוחק קילומטר אחד ממיר, והיה משופע במזונות.
קבוצות פרטיזניות משוטטות שחסר להן נשק, לטשו עיניהן לנשק שהיה בידי אנשי הפלוגה היהודית של חרחס ואף הציעו הצעה "תמימה" לשלוח אליהן שני לוחמים יהודים חמושים לפעולה משותפת. חברי הפלוגה הבינו את כוונתם – ואמרו במפורש: הם לא יקחו מאיתנו נשק.
עם התקרב החורף הקימה הפלוגה הלוחמת בונקר משוכלל, לאגור בו מזון וכדי להיות בו בחורף. בתוך הבונקר היה שיתוף מלא והדדי לא רק באוכל אלא גם בבגדים ובנשק.
אנשי הפלוגה הפעילו לא פעם את הראש היהודי המפורסם לתהילה כדי לחסוך בכוח אדם ובנשק. הם נכנסו לכפר והודיעו בבתים בסבר פנים חמור: "אסור להציץ בחלונות. המציץ – יירה". לאחר מכן פרצו לכפר עם כמה עגלות שחצו בדהרה את הכפר מספר פעמים והקימו רעש גדול. למחרת חזרו לאותו כפר ושאלו את האיכרים: "נו, היו אצלכם גרמנים?" האיכרים קרצו עין, חייכו וגמגמו: "שלכם היו פה עם 'פולימיוטים' [=מקלעים] ו'ארמטים' [=תותחים]. כל הלילה הסתובבו מאות אנשים"...
הפלוגה עברה לאזור וולוז'ין ונתקבלה תחילה ביחידת 'קירוב' שמפקדה היה וסיוטין, ואחר כך, במאי 1943, עברה ליחידת 'זה סובייטסקויו בלארוס'. ביחידה זו היו כמאתיים ועשרים איש, ביניהם כשלושים יהודים. בשתי היחידות הנוספות שהיו בבריגדה היו כשלושים עד ארבעים יהודים בכל אחת מהן. היו אלה יהודים מהעיירות הורודוק, וולוז'ין, קרסנה, וולמה ואחרות.
ביחידת 'סטריצקי' התקבלה קבוצה גדולה מאנשי מיר המשוטטים ביערות, לפי המלצת אנשי הפלוגה של חרחס. סטריצקי הקים את גדודו במספר מועט של אנשים והיה מעוניין להגדיל אותו. אנשי מיר קפצו עלה ההזדמנות, ניצלו את שעת הכושר, וישראל צ'ורני ראש המטה של הגדוד עשה כל שביכולתו כדי שאנשי מיר יתאקלמו בגדוד.
באחת הפעולות הראשונות, בפיצוץ רכבת, נפל על משמרתו איסר קוך מהפלוגה היהודית. חבריו המשיכו בפעולותיהם והלוחמים היהודים של הפלוגה בלטו גם במארב המוצלח ליד הורודוק.

יוני 1943.
פרטיזנים רוצחים מפלוגת 'דנילה' רצחו בדם קר שישה פרטיזנים יהודים שהיו בשעת מילוי משימה של הבאת יהודים נוספים לגדוד. הפרטיזנים היהודים בגדוד פנו לפלטון בפיקוד המרכז של הפרטיזנים ודרשו משפט, אולם פנייתם נדחתה. דם היהודים הוא הפקר. לשני העדים, שלמה חרחס ואליעזר ברסלין, לא נתנו רשות לגשת למפקדה. התשובה הייתה שמפקד 'דנילה' הוריד הרבה רכבות ואין להענישו. הצלחותיו בשדה הקרב נגד האויב מכפרות על רצח של אי אלו יהודים, גם אם ברוב חוצפתו אפילו לא החזיר את נשק הנרצחים.
לא היה זה המקרה היחיד שהיהודים שילמו עבורו מחיר דמים יקר. באחת הפעולות פגשו אנשי הפלוגה היהודית את ברקוביץ' ושני בניו. הפלוגה צירפה את שני הבנים לשורותיה, ובשעת חנייה הוצב ברקוביץ' על המשמר. והנה התקרבו למקום החנייה עגלות עם אנשי צבא לבושים מדים גרמניים.
"עצרו!" קרא ברקוביץ'.
אין תגובה.
משלא נענו לקריאותיו וגם לא עצרו – הוא ירה ופגע באחד מהם.
או אז התעוררו האנשים לחיים והתברר שהיו אלה פרטיזנים לבושים במדים גרמניים. הפרטיזנים לא טרחו להתנצל על חוסר התגובה שלהם שהיה הסיבה לירי, אלא נקמו באכזריות: הם רצחו את ברקוביץ' בחייתיות ולא הסתפקו בכך. הם ערכו מארב ורצחו עוד ארבעה יהודים שנפלו ברשתם. אחר כך לכדו ארבעה יהודים נוספים והוליכו אותם, לכאורה, למפקדה, ואולם למעשה רצחו אותם בדרך באכזריות קרת מזג.