קבוצת הפרטיזנים היהודיים ישבה בשיכול רגליים ליד המדורה הקטנה. גזרי העצים בערו באש צהובה שעטפה את הקלחת הקטנה. המים בעבעו בקול שקט בקלחת, וכל אחד מזג לעצמו כוס 'תה' חמימה שהכילה מים צבועים ורבע קוביית סוכר שנלקחה באחת הפשיטות על בתי האיכרים בסביבה.
"אתם יודעים שזו הפעם האחרונה שיש לנו רשות לקחת סוכר מהאיכרים הקמצנים פה, כן?" יעקב פלט את המילים ביובש.
"ככה זה", הסכים איתו מישהו כשגבו אליו, עסוק בכיבוי האש ובפיזור העצים. "מאז ומעולם היה היהודי השעיר לעזאזל, זה שעל ראשו אפשר לשפוך את כל רגשות התסכול הבלתי מעובדים, ואת כל הרגשות האפלים, תוצרת העצבים המתוחים. הזעם הפנימי על חוסר הצלחה וחוסר אושר שלהם בחיים מתנקז לשנאה תהומית שלנו, בלי הסברים".
"ואתם יודעים מה?" הוסיף על דבריו יהודי בעל מראה צנום שמרוב טלאים קשה היה לראות מה צבע בגדו המקורי, "גם גנרל חורף נלחם בנו. שמעתם מה קרה ביערות דומברובשצ'יזנה? זוכרים את קור האימים של מינוס ארבעים מעלות שהיה בשנה הקודמת, בחורף של 1942-1943? אתם מבינים לבד שאם אנחנו בקושי שרדנו את הקור האיום ההוא, ברור שמאות היהודים ששרדו מדאראצ'ין לא יכלו להישאר בחיים ככה. הצפיפות, חוסר הניקיון בבקתות, המחסור במזון, היו בלתי נסבלים. המצור של הגרמנים, ימח שמם", הוא רקק הצידה בתיעוב, "רק עזר למלאך המוות לעבוד בנחת וביסודיות".
שמואל, הנער קר המזג לא נע לשמע התיאורים. "עזוב, הם אשמים. למה לא הלכו להשיג מזון, לבנות מאגרים? למה לא לקחו נשק ויצאו להילחם על חייהם? הנה, תראה אותנו, נלחמים, נאבקים בכל מה שרק אפשר. הורגים בגרמנים ומשיגים מזון באיומים על הכפריים וככה שורדים. מה הם חשבו, היהודים שם מדאראצ'ין? שמישהו יפתח להם מאפייה חינם ביער?"
לשמואל היה מזל שסביבו ישבו אנשים עייפים שניסו לצבור כוחות ליום-יום שהוא מאבק אחד ארוך על החיים ולא היו להם הכוחות להתפנות לחבוט כהוגן בצעיר הזחוח.
הצנום התנדב להחזיר קצת לשמואל כאוולתו. "תשמע משהו. אם אנחנו לא נמצאים פה סביבך ואתה לבד, ואין לך נשק כי ברחת עכשיו מהתעלה שלתוכה ירו את כל בני המשפחה שלך וכל איכר שאתה דופק אצלו לבקש פרוסת לחם משסה בך את הכלב שלו וגם טיפוס הבהרות מגיע לבקר אותך ואתה קודח מחום גבוה – נו, אז מה? תישאר אז כזה גיבור גדול כמו שאתה מנסה להציג את עצמך עכשיו?"
שמואל שתק. אולי הבין ואולי לא רצה להמשיך להתווכח.
עצי היער דקי הגזעים וגבוהי הצמרת שהביטו בעיניהם הירוקות בזוועות שהתחוללו ביניהם ותחתם, סוככו בדממה על הפרטיזנים היהודיים שבחיקם. רק רחש העלים שעליהם נשמע בין קרב לקרב, בין יריה להתפוצצות רימון וגם במהלך שיחות סיכום שקטות שהלכו והבהירו את החורבן שמתחולל בעולם בכלל, ובעולם היהודי בפרט.
הקבוצה התרוממה מהקרקע והתפצלה. חלקם פנו לחטוב עצים לתצרוכת השבועית, חלקם פנו לצחצח את הנשק ולהכין אותו לקרב הבא שבוודאי יבוא בשעות הקרובות.
"אתה יודע מה הבעיה שלנו?" נאנח יעקב כשהוא דורך את תת המקלע שלו ובודק שהכל בסדר, "שהגרמנים הם לא האויב הבלעדי והיחיד ליהודים שתפסו נשק בידיהם ונמלטו על נפשם לתוככי היער. לפרטיזנים הרוסיים נוח מאוד לפרוק את התסכולים שלהם על ראש היהודים ולממש את האנטישמיות הוותיקה שנמצאת בתוכם. עכשיו מאשימים את יהודי המחנה המשפחתי הסמוך במעשי שוד וביזה..."
המבנה המוצק של חיים שפניו המצולקות העידו על הינצלות מרסיס של פגז חיפה על הנפש הכאובה בפנים, על המאבק המלחמתי שלו שלווה בזעם אין אונים של נקמה על שפיכת דמם של בני משפחתו. "ומה? ודאי שוב השמיעו האיכרים את תלונותיהם על ה'שודדים היהודים'... הזכות לקחת מוצרי מזון ופריטי לבוש מהאוכלוסייה האזרחית נשמרת לפי האתיקה הפרטיזנית – רק ללוחמים באויב, אה?" לעג ציני נשב בין המילים. "מחרימים את הנשק מתושבי המחנה לפרטיזנים לשם מלחמה באויב, אה? ושייהרגו כמה יהודים בינתיים, למי אכפת".
רעהו נענע בראשו, סופר את הקליעים.
סביבם רחשו חיי המחנה. גזרים ובצלים קולפו, לחמים שחורים-שחומים הועלו על בולי עץ מהוקצעים שביער שמם היה 'שולחנות', ופרטיזניים יהודיים ישבו לידו בדממה ואכלו פרוסות עבות שפרוסות בצל הושמו עליהן.
"מפקדת 'לנינסקי קומסומול' התחילה לפרק את מחנות המשפחה מנשקם, שמעת על זה?"
"כן, והאטומים האגואיסטיים האלה שם גם הוציאו פסק דין מוות על אלקה אריאביץ' מראדון, כי הוא התנגד לביצוע החלטת המפקדה. בחורצ'יק בן 24 בסך הכול, והוא שימר במסירות נפש ממש מחנה משפחה של כמעט מאה איש, במשך שנה וחצי".
"וזהו?"
"וזהו".
מחנות המשפחה היהודיים
היו מחנות יהודיים, במיוחד אלה שמחוץ לאזורי הפרטיזנים, שקיומם וביטחונם היו תלויים ברצון הטוב ובאהדה המועטה של איכרי הסביבה. בעיקר אהדה לכספם. היו יהודים שהשיגו את אספקתם בכסף מלא. היו אלה יהודים שהצליחו להציל את חסכונותיהם לפני בריחתם, או שהשיגו תשלום תמורת רהיטיהם וחפציהם שמסרו למכריהם עוד בהיותם בגטו. נמצאו גם איכרים מכרים מן הימים הטובים שלפני המלחמה, אשר נתנו מצרכי מזון בהקפה עד לאחר המלחמה וגם על חשבון נכסי דלא ניידי שבערים. היו אלה איכרים נדיבים, כי האווירה הציבורית בקרב האיכרים ושאר לא-יהודים הייתה אווירה של 'חטוף ולקח כי מחר הוא יירצח'.
איכרים בודדים אצילי נפש אף נתנו מצרכי מזון חינם למכריהם שהכירו אותם עוד מימי גדולתם ועושרם. יחידים מבין היהודים מצאו שגם ביערות יש אפשרות להמשיך ב... מסחר בעורות, בפריטי לבוש, בסאכארינה ובשיכר שאיכרים סיפקו להם מן העיירות הסמוכות. היו גם שחזרו על פתחי האיכרים בבקשת נדבת אוכל. לפעמים זה הצליח.
לא בכל מקום ראו הצלת חיים של יהודי לשם הצלתו ולא לשם מלחמה פיזית באויב – כבעיה. בווהלין היו מחנות המשפחה לצד היחידות הלוחמות כדבר נורמטיבי ומתבקש. הגדוד 'קרוק' כלכל מחנה משפחה של מאה ושבעים איש, בהם ילדים שלמדו לצהול בשקט ולהחניק את הבכי ופעוטות רבים כבויי מבט ושקטים להחריד.
מאה ושבעים האנשים היו שרידי העיירות: מנייביץ', טיאנובקה, רוז'יץ וטורצ'ין. היו גם מסארניק, ויסוצק, הורודנויה, קוסטופול. ביוזמתם של מפקד 'וורושילוב' וסגנו היהודי אפרים באקאלצ'וק, הוקם המחנה ויהודיו שרדו עד השחרור.
ההכרח מיצה את מיטב הרעיונות לגיוס מזון, וכך מצאו את עצמם יהודי מחנות המשפחה בווהלין בשנת 1943 כשהם זורעים בגרעיני מזון בהמות את השדות שבקרבת יערות הפרטיזנים, מקום שהגישה אליו נאסרה לאיכרים מטעם החוק הפרטיזני, ולמרבה הפלא היבול צמח.
חלק מן היבול הופנה לאספקת המחנות, והשאר סופק ללוחמים.
נוסף על כך, נשים זקנים וילדים רעו עדרי צאן ובקר של הפרטיזנים בכרי הדשא הדשנים של ווהלין, מספקים את המנה העיקרית להזין את הלוחמים ולחזק את יושבי מחנות המשפחה בפני הקור הנוגס.
יהודי מחנות המשפחה בווהלין ובפולאסיה נהגו ללקט ולייבש את תנובת היערות שהוסיפו מאוד לתזונה הפרטיזנית: פטריות, פטל, גרגרי יער.
ותחום ההלבשה אף הוא לא קופח: בורסקאים ממחנה המשפחה הקימו בית חרושת לבורסקאות בכפר ויטין, ועיבדו את עורות הבהמות שנשחטו בידי הפרטיזנים. ככה יכלו לספק את הצורך בהנעלת הפרטיזנים.
גם באיזור פולאסיה היו מחנות משפחה ליד גדודי הפרטיזנים.
ליד חטיבת קומארוב בראשות המאיור שובאקידזה שהיה גרוזיני, היו שני מחנות משפחה. בשני המחנות מצאו מקלט למעלה משלוש מאות יהודים, שרידי העיירות: יאנוב, לוביאשוב, דרוהיצ'ין, קאמאן-קאשירסק, פינסק.
באביב 1944, כשנאלצה הבריגדה לסגת דרומה בלחץ הגרמנים, הסכימה שעמה ובחסותה ייסוגו גם מחנות המשפחה. הייתה זו הצלת חייהם של שלוש מאות היהודים שניצלו מידי הגרמנים והבאנדארובצים, שציפו לרגע נסיגת הבריגדה כדי לעשות שפטים ביהודי המחנות.
מפקד גדוד 'לאזו' היה גארבאצ'אבסקי, פולני-רוסי. הוא ארגן מחנה משפחה של ניצולי גטאות בפולאסיה, וארגן מקום אף לצוענים שגם עליהם הכריזה גרמניה הנאצית השמדה טוטאלית. כאדם שאישיותו לא נישטשטה במהלך נהרות הדם ששטפו את העולם הגן עליהם וקיים אותם.
כל הגדודים היהודיים, או אלה שאחוז היהודים הלוחמים בהם היה ניכר, קיימו מחנות-משפחה.
