שלום זורין שהיה פרטיזן בזמן המלחמה, היה איש עממי ופשוט בשנים הקודמות לה. בימים הקשים הללו שבהם התפרצו כל היצרים האפלים בקרב האנושות – התגלה זורין בטוב לבו השופע. הוא אסף כל יהודי: איש, אשה וילד אל יחידתו.
אל היחידה שלו נקלעו יהודים משכבות שונות ומדרגות השכלה שונות, אך רובם היו "עמך" – יהודים עמלי כפיים, בעלי מקצועות שונים.
לא רק טוב לב היה לו, לזורין, אלא גם צניעות טבעית. בעמדו לפני יחידתו במסדר נהג לומר להם:
"בחיים האזרחיים איני מגיע לקרסוליהם של רבים מכם – ואילו כאן אני המפקד. אנא, הואילו להישמע לי למען הסדר הטוב, שנוכל לשרוד כאן את חיינו עד תום המלחמה".
מסירותו הרבה לאנשים הקנתה לו את מעמדו הייחודי.
המחנה של זורין אולץ לעבור למעלה ממאה קילומטרים בדרך פתלתלה ומלאת סכנות ותלאות עד שבא ללב-לבה של הפושצ'ה, שם הקצו לו שטח רחב ומרווח. בקרבת מקום נמצאו בסיסיהם של ביילסקי ושל הבריגדה 'אחד במאי'. עם כל אימי המלחמה, לפחות דאגת קורת הגג לא התווספה לקשיי הקישום ביחידת 'זורין', כי מיקום המחנה לא יצא מגבולות הפושצ'ה במשך כל ימי קיומה של היחידה.
עניין המיקום סודר, צריך היה לטרוח ולאגור מזון לאנשי היחידה ולארגן את ההיררכיה במחנה.
למזלם של היהודים ב'זורין', לא רק הלוחמים והמתגוררים במחנה המשפחתי היו יהודים. גם דרג הפיקוד במחנה היה יהודי.
שלום זורין – המפקד.
אנטול ורטהיים – ראש מטה.
חיים פיילגמן – קומיסר ששירת בצבא.
אייזיק מלצר – ראש ה'מחלקה המיוחדת'.
נוסף ליחידה אורגן שירות רפואי:
יורי טייץ – רופא ראשי של האזור כולו.
דוקטור זיבציקר – מרכז השירות הרפואי ביחידת 'בודיוני'.
דוקטור ליפשיץ – הגישה שירותי רפואה לכמה בריגדות.
הסטודנטים לרפואה כמו סולומניק ויעקובוביץ' – סייעו לשירות הרפואי.
יוני 1943.
מחנה 'זורין' התחיל כמחנה של שישים נפש, וכעבור חודש כבר מנה כשלוש מאות איש. היחידה הלוחמת מנתה מאה שלושים ושבעה איש שחולקו לשלוש כיתות. ליחידה הלוחמת היו שמונים רובים, עשרות רימונים ושני מקלעים.
יחידות גרמניות ותחנות משטרה בלארוסיות סבלו רבות מנחת זרועה של יחידת 'זורין', כקמצוץ של נקמה על מה ששני גופים אלה עוללו לעם היהודי.
יחידת 'זורין' לא הסתפקה בסיכולים מקומיים אלא שלחה את היחידה הלוחמת כדי לפעול בשיתוף פעולה עם יחידות אחרות נגד הלגיונרים הפולנים. כל זאת היה מלבד הפעילות השוטפת והתחביב הפרטיזני העיקרי: הורדת רכבות.
יחידת החבלנים בראשותו של לונה המינסקאי, למשל, הצליחה להגיע להישג משמעותי בכמה מן הגיחות למיקוש מסילת הרכבת סטולפצי-מינסק: היא הורידה ארבע רכבות מלאות בחיילים גרמניים ובציוד צבאי רב ערך.
למרבה הצער, גם ביחידה הלוחמת היו אבדות. זמן קצר לאחר התארגנותה נרצחו שמונה מהיהודים הפעילים בה בידי פולנים רעי לב שהמלחמה המתחוללת סביב לא רק שלא העלתה בהם קמצוץ רחמים כלפי העם הנרדף ביותר במלחמה זו, אלא עוד חשפה את יצריהם הנחותים ביותר וגררה אותם למלא את סיפוקם בדם יהודי שפוך.
דוד פרפל מספר:
כעשרים איש הצטרפו אז לשליחותו של זורין ויצאו איתם לצד המערבי של הניימן, שם חיכה לנו זורין עם אנשיו. בפגישה הראשונה זורין עשה עלינו רושם כביר. טיפוס פרטיזני כמו בתמונות, גבוה, חסון, יפה תואר, לבוש במדי הצבא האדום עם נשק אוטומטי ביד. אורגנה מיד מסיבת היכרות. התיישבנו במעגל סביב. זורין נאם, הציג את עצמו, מי הוא ועל ידי מי הוא נשלח, והדגיש שעיקר דאגתו להציל מה שיותר יהודים. שכבנו לישון בגורן הקרובה ולמחרת בבוקר, זזנו לכיוון המחנה המרכזי בלב יערות נליבוקי העבותים. אחרי הליכה של יום הגענו למקום ששמו קרומן, על גדות אגם מים יפה מאוד. המקום הזה היה עתה מרכז התנועה הפרטיזנית. מאות פרטיזנים שוטטו בסביבה ובתוכם אחינו בני ישראל.
...המשכנו ללכת עד למקום המרכזי של האוטריאד. שתי שורות אוהלים מסודרים בצורה יפה מאוד ובהם כמאתיים איש. הם קיבלו אותנו יפה מאוד. הארגון היה כמו בכל האוטריאדים: מפקד, קומיסר וכל המישרות הקיימות בכל יחידה צבאית.
רוב האנשים היו יוצאי מינסק... עד אז לא הייתה לי הזדמנות להיפגש עם יהודים סובייטים... זורין – בעל ניסיון במלחמת רוסיה-פולין בשנת 1919 בהיותו פרטיזן, ... גילה כושר ארגון... ועל כולם בלטה בו אהבת ישראל. בואו ליערות נליבוקי שינה באופן רדיקלי את מצבם של הרבה יהודים שהתחבאו אצל איכרים או בבונקרים ביערות... האוכל הסטנדרטי הפרטיזני היה: ... פעמיים ביום היו מבשלים בדוד גדול בשר ותפוחי אדמה. קראו לזה "בוליון"... בקור הגדול היו יושבות הבחורות על יד המדורה ומקלפות את תפוחי האדמה, כי היו מבשלים בחוץ.
אחד עשר אנשי 'זורין' הגיעו לכפר באזור איביינייץ ל"פעולה משקית". המטרה הייתה לצבור מזון רב ככל האפשר, ככל שיוכלו לסחוב איתם ולהביא למחנה. ואולם היו צרי עין שלא פרגנו את אספקת המזון הזאת. ארבעים לגיונרים פרצו לכפר השקט, פרשים פולנים אנטישמיים התנפלו על הפרטיזנים היהודיים בתואנה שהמזון נלקח מאזור הפולנים וזו הפרה חמורה של ההסכם בין הקבוצות הלוחמות לגבי חלוקת אזורי מזון.
היהודים נעצרו בידי הפולנים ופורקו מנשקם. או אז נודע לפולנים שכל הנתפסים הם יהודים. כשנודעה להם זהות האנשים – התעוררה בהם תאוות הרציחה בשיא עוצמתה. סתם לרצוח יהודים לא היה מעניין מספיק, הם רצו לערוך טקס רציחה ארוך ומרתק. לצורך כך הוצאו היהודים מחוץ לכפר לצורך הבאתם למתחם כדי לרוצחם. היהודים שראו את המוות מול עיניהם עשו כל מאמץ לברוח, וחלק מהם הצליחו: שלושה נמלטו וחייהם ניצלו, אבל שמונה אחרים נרצחו ברוע לב במהלך בריחתם.
אבל לפחות למראית עין היה מנגנון של צדק, ורוצחים היו אמורים לתת דין וחשבון על מעשיהם.
בראש יחידת הפולנים שביצעו את הרצח עמד נאדז' נורקיביץ'. היהודים הנמלטים הודיעו למטה דובוב על הבגידה הרצחנית של בעלי הברית ובמטה בדקו את טענות שני הצדדים.
למרות כל המאמצים להרגיע את הרוחות, רצח זה הגביר את המתיחות בין הפולנים ובין הפרטיזנים הסובייטים והיווה סיבה נוספת לפירוק היחידות הפולניות באזור איביינייץ.
המצוד
אוגוסט 1943.
המצוד הגדול התחיל. אלפי גרמנים הקיפו את הפושצ'ה הנליבוקית, כלי נשק בידיהם, קסדות לראשיהם ובתוך מוחם תשוקה לניצחון כביר ולהריגת יהודים רבים ככל האפשר.
אחד הפרטיזנים היהודיים הזדעזע למצוא פיסת נייר שבצבצה מכיס בבגדי גרמני הרוג. פיסת הנייר התגלתה כמפה מצוירת. "פה נמצא 'יודן-אטריאד' [=קבוצה יהודית] דלה בנשק".
יחידת 'זורין' התחילה מסע נדודים אל הביצות. דרכים קשות למעבר, אבנים חדות שבלטו מקרקע השבילים שעברו בהם ותעלות מים שכל אחת מהן הצריכה מחשבה איך לחצות אותה – הפכו להתמודדות קבועה של כל יום.
'קרסניה גורקה'. הנודדים עצרו. זורין חילק את אנשיו לעשר קבוצות ובראש כל אחת מהן מונה מפקד. הפיצול היקל על אספקת המזון ומנע אסונות של התגלות לעיני האויב בגלל מספר אנשים רב, וחסך קושי של לוחמה בעקבות היתקלות בכוח גרמני.
הרעב היה נורא. המזון הלך ואזל, הלך ונגמר. אספקה חדשה לא נראתה בכל האופק, רק ביצות נראו סביב. בלית בררה ניזונו האנשים מעשבים שתלשו בצדי הדרכים ומבשר סוסים נא שאחד מהם הצליח להשיג איכשהו.
האנשים רעבו למזון וקפאו בגלל הקור העז. גופם היה מכוסה בסמרטוטים, על פי רוב, ובהיעדר נעליים נעלו 'לאפטשעס' [=קליפות עץ וענפים רכים שנסרגו לכעין סוג מנעל].
עם תום המצוד, הגבירה התנועה הפרטיזנית את פעילותה הקרבית החבלנית.
