היחידה היהודית קיבלה הוראה מהפיקוד הרוסי לבחור עשרה אנשים חמושים שיצורפו ליחידה פרטיזנית רוסית במטרה להתקיף כוח גרמני שעמד להגיע לזלוז'יה.
קשה לדעת האם המודיעין הרוסי הלקוי היה אשם בכשל או שהייתה זו סתם חובבנות וחוסר הכנה מספקת לקרב, אבל לכל הדעות היה זה כישלון.
כשהתקרבו הפרטיזנים היהודים לקצה היער הם הותקפו במטח אש עוצמתי שלא אפשר להם לנסות להגיב, אפילו. הפרטיזנים נסוגו ואולם הצליחו לתפוס עמדות. גרמני שניסה לרדוף אחריהם נורה על ידי מומה קופילוביץ'.
אבל בקרב שהתחולל לאחר מכן, נפל גם קופילוביץ'. שלמה לנסקי נפצע קשה ונתפס בידי הגרמנים. שבי גרמני הוא אחד התענוגות הקטנים ביותר, אבל הגרמנים שהובילוהו להנצביץ' מיהרו להמית אותו בתלייה למען ישמעו וייראו.
גם שמחה נפצע, אבל אותו הצליחו חבריו להביא לבסיסם ביער.
הכישלון לא נשאר מהדהד בחלל כדי למלא את לב הגרמנים בסיפוק. התגובה הנגדית הוכנה מהר מאוד.
קבוצה של שישה לוחמים מהיחידה היהודית יצאה לנקום בשלוש משפחות של משתפי פעולה עם הגרמנים, לפי הוראות של איוון איוונוביץ'. בתיהם של משתפי הפעולה הועלו באש ובכפר נתלו מודעות: "כך ייעשה למשתפי פעולה".
זו לא הייתה הפעולה היחידה.
איזי אושרובסקי וחברו משה החליטו לנקום בגרמני שהתאנה להם בהיותם בגטו. הם יצאו מהיער לברנוביץ' וחדרו לביתו של הגרמני שנמצא ישן במיטתו. הם חיסלוהו בתער. פתאום שמעו רחש של תנועה, אבל היה זה מעט מאוחר מדיי. משה הצליח להימלט ברגע האחרון לפני שנתפס, אבל אושרובסקי מצא את עצמו מול קבוצת גרמנים שחסמה בפניו את דרך היציאה. הוא זרק עליהם רימון והגרמנים נפגעו, ואולם הוא עצמו נהרג מרסיסי רימונו.
צרה בשם פוגצ'וב
בינתיים התחוללו שינויים ארגוניים ביחידות הפרטיזניות. קפיטן צ'ורני החליט לפרוש מהיחידה כדי להתנהל באופן שונה ולהילחם בחזית אחרת. הוא בחר מספר אנשים מקורבים לו ויצא איתם למזרח. בעקבות הצעד הזה היחידה היהודית קיבלה פקודה חד משמעית מהפיקוד של היחידה הרוסית: "אתם צריכים להתאחד עם יחידתו של פוגצ'וב".
פוגצ'וב היה תת קצין בצבא האדום שברח מהשבי הנאצי והקים קבוצה פרטיזנית שמנתה עשרים ושניים איש, ביניהם נמלטים מגטאות סלונים ורוז'ינוי. פוגצ'וב שהיה חסר השכלה בסיסית ורברבן, אימץ לעצמו שם היסטורי זה כדי להאדיר את עצמו. הפרטיזנים היהודיים של ברנוביץ' נאלצו להצטרף ליחידתו שהתרחבה ומנתה כמאה וחמישים איש, חלקם לוחמים וחלקם במחנה המשפחתי שסיפק את צרכי היום-יום השוטפים: ניקיון, הכנת מזון, טיפול בבגדים וכדומה.
פוגצ'וב נהנה להתעלל באנשי יחידתו, והשתדל להציק ככל האפשר ליהודים שהצטרפו למחנה שלו כדי להינצל. כשהפרטיזנים היהודים הצליחו להציל מברנוביץ' ילדים, נשים וקשישים מהגטו הוא הטיח בפניהם: "למה הבאתם כל כך הרבה זבל, למה? אה?"
הוא זמם לברוח עם כמה אנשים חמושים כדי שיגנו עליו מפני הגרמנים ולהפקיר את אנשי יחידתו חסרי הגנה. הוא גם ניסה לממש את רצונו כשפרצה שריפה בגורן שהיחידה שכנה בו, ניסה לנצל את ההזדמנות ולברוח, ואולם אף אחד לא רצה להצטרף אליו. לבד – מסוכן היה לנוע בדרכים, זו הייתה הסיבה היחידה להישארותו במחנה.
היחידה סבלה מהתקפות הגרמנים וגם מהתקפות של פרטיזנים פולנים שהיו קרויים "ז'ורקינצים" בראשות מפקדם ציגנקוב. ההתקפות הללו גבו מחיר דמים יקר, יהודים נרצחו בהן.
אי שביעות הרצון ביחידת פוגצ'וב הלכה וגברה.
המפקד רוצה לברוח, חיי האנשים ביחידתו לא מעניינים אותו, ולולא הסיכון לחייו הוא היה בורח יחידי ומפקיר אותם או גרוע מכך: מסגיר אותם ישירות לידי הגרמנים. את תסכולו מכך שנשאר במקום ובתפקיד שלא רצה – פרק על ראשי היהודים בהצקות שהציק להם.
היהודים ביחידה החליטו לשלוח את אליעזר לידובסקי וחיים אושמן שייפגשו עם מזכיר הקוסומול מברנוביץ'-אורלוב, יסבירו לו את המצב הבעייתי וידרשו ממנו החלפת מפקד.
"המצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך ככה". פניהם הוסיפו את מה שהפה לא אמר.
אורלוב נאנח. "תבינו, אנחנו במלחמה עכשיו, לא בזמן שלום רגוע שמטפלים בו בדברים שצריכים טיפול שורש יסודי", הסביר להם. "ידוע לי שכמה וכמה אלמנטים מושחתים נמצאים ביחידות הפרטיזניות, אבל את החשבון איתם לא נעשה כרגע, אלא רק לאחר המלחמה".
"נורמלי שמפקד מאיים על ילדים ומפחיד אותם שיזרוק אותם לגרמנים אם לא ימלאו את הגחמות שלו?" הידיים נקמצו בתסכול מול האדישות של המזכיר.
"גם אם יש לפוגצ'וב רק עשרה אחוזים של תכונות חיוביות ותשעים אחוז שליליות – יש להשאירו במקומו ובתפקידו, כיון שזהו כורח השעה".
אין אל מי לדבר.
משום מה, לא היה בדברי מזכיר הקומסומול כדי לעודד את היהודים ביער, ועשרים ושלושה לוחמים החליטו לפרוש. הם התארגנו ליחידה עצמאית וקבעו את מקום מושבם על יד הכפר נובוסיולקי. כאילו בכדי להוכיח ליחידה שלו ולכל השאר עד כמה הוא אינו ראוי לתפקידו – פוגצ'וב הוציא גזר דין מוות על אנשי הקבוצה הפורשת על עצם חוצפתם לעשות דבר בלי לקבל את רשותו.
הלילה האפל נוקד בחופות מצנחים ובמיתרים שנמתחו מהם ונקשרו אל גופם של קבוצת צנחנים שהונצחה במקום. קרול פרוקופייביץ' אורלובסקי עמד בראש הקבוצה. אולי הוא יוכל לתת הגנה ליהודים שלא רק הנאצים רודפים אותם אלא גם מי שכביכול אמור להגן עליהם – פוגצ'וב?
מוניק מושינסקי מברנוביץ' וכמה מחבריו פגשו את אורלובסקי וסיפרו לו על גזר הדין של פוגצ'וב. אולרובסקי הציע לערוך בירור בסביטיצה. לבירור הגיעו מושינסקי ומלווים חמושים, וציגנקוב – מפקד הזו'רקינצים. מושינסקי שטח את טענות היחידה היהודית בתמצות ובקצרה:
"אנו היהודים באנו להילחם ולנקום. אנו עושים זאת ביעילות, ואם לא האנטישמיות הבסיסית של פוגצ'וב גם הוא היה נהנה מעשייתנו". דבריו מצאו אוזן קשבת בקרב אנשי אולבוסקי אולם יחסם של אנשי ציגנקוב ליהודים לא שופר.
עם זאת, כשציגנקוב פנה ליהודים שישלחו שלושה פרטיזנים למבצע קרב חשוב – היהודים לא היססו להתנדב. משה זילברמן, סבק רביץ וצייטלין התנדבו להצטרף למבצע, אולם אף אחד מהם לא חזר.
"נפלו בקרב", הודיעו הפרטיזנים הרוסיים בלקוניות, ואולם אחר כך התברר שהם רצחו אותם. מצאו אפילו את נשקם של היהודים בידי הרוצחים הרוסיים. ציגנקוב הודיע שהוציא להורג שני רוצחים, אולם בירור קצר שעשו היהודים העלה שהרוצחים בסך הכול נשלחו למקום אחר. מה הם כבר עשו? רק הרגו יהודים ותו לא.
קולדיצ'בו – חווה שהפכה לקרמטוריום
בראשית קיץ 1942, בחווה תמימה ששכנה כשמונה עשר קילומטרים מברנוביץ', בדרך לנַבַהְרַדַק, הוקם מחנה ריכוז שהפך למחנה מוות.
נובמבר 1942.
בקולדיצ'בו נבנה קרמטוריום ושש מאות גוויות בני אדם שהובאו מברנוביץ' ומסטויבץ נשרפו בו. האופטשארפירר פריץ ירן היה מפקד המחנה שפיקד על הזוועה שהתחוללה במחנה.
הגרמנים לא הסתפקו במוות ששרר במחנה הריכוז שקטל מאות ואלפי יהודים מרעב ומתשישות ומיריות מזדמנות של נאצים תאבי דם. הם הוסיפו והביאו לקולדיצ'בו גם את הדושגובקי – מכוניות לחניקה בגז. את צינור הפליטה של המנוע לא כיוונו כלפי חוץ, אלא לתוך התא הסגור שבו צופפו עשרות יהודים יחד, בלי טיפת אוויר לנשימה. המכוניות נסעו ונסעו ללא שום מטרה מוגדרת ובתום נסיעה של שעתיים נחנקו כל הנמצאים בתא הסגור אחרי ייסורים קשים.
במחנה הריכוז היו בעלי מקצועות שונים: חייטים, סנדלרים, נגרים, שענים, בורסקאים, כובענים, רופאים וטרינים וכדומה. הגרמנים שבתחילה ניסו לטשטש את רצחנותם, ונפנפו בכך שהם רותמים אנשים לצרכי המלחמה, התגלו מהר מאוד כסדיסטיים. הם הביאו את היהודים למצב של רעב וחולשה קשה, וכושר העמידה שלהם הלך והתערער.
למחנה קולדיצ'בו הובאו יהודים מברנוביץ', ז'טל, נַבַהְרַדַק, סטויבץ, והוורדישץ'. הסלקציות היו חלק בלתי נפרד מחיי המחנה כי לצערם של הגרמנים – לא היה אפשר להחזיק יותר ממאה וחמישים יהודים בבת אחת. הפתרון היה פשוט, כמיטב היצירתיות הגרמנית: היהודים היו נרצחים בהקדם האפשרי כדי לפנות את מקומם ליהודים אחרים שהובאו למקום וגם האחרים נרצחו לאחר זמן.
הפראות החייתית והיצרים האפלים ביותר משלו בראש.
באחת הסלקציות סירב יהודי למסור את מגפיו לגרמנים, אולי חרה לו המצב של ההשפלה המתמשכת שבו הגרמנים הרגו את היהודים רק לאחר שגזלו מהם כל שביב של רכוש או כוחות. היהודי תפס סכין וחתך את מגפיו. הוא כבר לא ייהנה מהם, אבל גם לגרמנים לא יהיה. הפעולה הקטנה הזאת שחררה את השדים השחורים שהיו קופצים מדי פעם מהגרמנים ומחוללים שמות של זוועות בסובביהם: הם התנפלו עליו וקטעו את רגליו בגרזן.
בורחים מקולדיצ'בו
דוקטור לוינבוק היהודי שהיה במחנה יצר קשר עם מפקד הפרטיזנים ירוצקין והעביר דרכו תרופות שגנב מהמפקדה הגרמנית עבור היחידה הפרטיזנית. ב-30 באוקטובר 1943 ברח דוקטור לוינבוק עם אשתו ובנו בן השמונה והשאיר מכתב למפקד המחנה:
"מפקד נכבד! תסלח לנו על הנבזות שנקטנו כלפיך. איש אינו אשם בבריחתנו. גם אנו איננו אשמים שהננו יהודים. עודנו צעירים ומסוגלים לשרת את האנושות. תהיה חייב לסלוח לנו. ברחנו כי אנו רוצים לחיות".
המחשבה על מפקד המחנה המתפוצץ למקרא הדברים – העלה צל של חיוך על פני משפחת לוינבוק שכבר שכחה מזמן איך נראים חיים שהחיוך הוא אורח קבוע בהם.
דוקטור לוינבוק ומשפחתו היו דוגמה ומופת לכל השאר.
בקרב יהודי המחנה התגבשה ההכרה: לברוח – ויהי מה! בניגוד למחנות שהוקמו בגרמניה ובפולין, מחנות שהגרמנים הכירו היטב את סביבותיהן והיערות סביבם היו דלילים ולא הצליחו לספק הגנה מתאימה – היערות העבותים בבלארוס היו פיתוי קורץ ומזמין והגרמנים לא הצליחו לשלוט בהם.
בריחה אליהם פירושה היה אחד: בריחה אל מחוץ לידי הגרמנים.
בקולדיצ'בו נותרו כמאה יהודים. בראש המחתרת שהתארגנה במקום עמדו הסנדלר שלמה קושניר, רומק ואחרים. הם השיגו שני אקדחים וארבעה רימונים אצל אחד השוטרים. הכימאי בוריה נויפלד תרם גם הוא מידיעותיו וייצר חומצה. היא תשמש להתגוננות.
אנשי המחנה החליטו לקדוח פתח בקיר האורווה שדרכה יברחו. הנגרים שמעון ברקובסקי וקורן וירוביצקי קדחו בקיר, והסוו את מקום הקידוח. המסגרים גודמן, קניצקי ורומק הכינו מספריים לחיתוך התיל. אחרים הרעילו את הכלבים במחנה.
בימי התכונה לבריחה הכללית ברחו שני יהודים על דעת עצמם. לא הייתה להם סבלנות להמתין להצלחת התכנית הגדולה. הבריחה הפרטית הזאת עלתה ביוקר לשאר יהודי המחנה שראו בכך מעשה בגידה בסולידריות, כי יהודים הוכו ועונו בגלל בריחה זו, כמיטב המסורת הנאצית: כולם משלמים בשביל אחד.
אנשי המחנה התאמנו לבריחה במשך ימים רבים: למדו ללכת בשקט, לזחול על הידיים והרגליים. כל אחד קיבל סכין לצורכי הגנה. האנשים תפרו בד על הסוליות, ערכו הגרלה על סדר היציאה. בראש ארגון המחתרת עמד שלמה קושניר. תאריך הבריחה נקבע.
7 במרץ 1944.
היה זה ליל סופה. כל יהודי המחנה ברחו ונתפזרו בקבוצות, פרט לאחד שנשאר לישון עמוק כל כך שאפילו מהומת הבריחה לא הצליחה להעיר אותו. מתוך מאת יהודי המחנה, היו עשרים ושישה יהודים שהחליטו להתחבא בתעלה שבצד הדרך במקום להרחיק לברוח.
"הגרמנים ירדפו אחרי רוב הבורחים ולא יעלה על דעתם לבדוק בסביבה הקרובה", העלה אחד מהם את הרעיון ועשרים וחמשת האחרים קיבלו זאת. הרעב המתמשך והכוחות שהיו באפיסות מוחלטת הכריעו בעד הרעיון של מנוחה רגועה בצד תעלה במקום בריחה חפוזה ומאמצת.
לרוע מזלם, הגרמנים גילו אותם בזמן המרדף אחרי חבריהם המתרחקים. הם קרבו לתעלה כדי לערוך בה חיפוש, ככל הנראה הנאצים ידעו היטב שהתשישות של היהודים המעונים עלולה לפתות אותם לחפש מסתור נוח וקרוב. כשכבר היה ברור שהגרמנים באים ללכוד אותם ולא ממשיכים לרדוף אחרי השאר, צעק פתאום אחד היהודים: "לברוח!" ועשרות זוגות רגליים קפצו בבת אחת מתוך התעלה והחלו לשעוט לכל מקום שרק אפשר, ובלבד להתרחק מהשמייסרים והמוות שנמצא בהם. שניים הספיקו לברוח הרחק וניצלו, אבל עשרים וארבעה נתפסו. שלמה קושניר היה בין אלה שנתפסו. הוא לא ידע על חומרת האיסור של התאבדות ומפחד ההתעללות שיעבור בידי הגרמנים הזועמים על הבריחה – הוציא את אקדחו וירה בעצמו.
היהודים בורחי קולדיצ'בו שנשארו בחיים הגיעו ליערות שהפרטיזנים פעלו בהם. רובם הצטרפו ליחידת 'ביילסקי', והשאר – ליחידת 'ז'דנוב' בבריגדת פרבומייסקה ולקבוצת הצנחנים 'וירנַקוב' שפעלה בין לידה לנַבַהְרַדַק.
