מבוא

קצת גאוגרפיה ודמוגרפיה

לבלארוס נוף מסוגנן בגבעות והיא ארץ מישורית ברובה. חבל דזרזי'נסקי הוא האזור ההררי היחיד במדינה, ופסגתו 356 מטר. לבלארוס אין גישה לים, אבל יש לה יערות רבים ורחבי ידיים שהצילו את חייהם של רבים בזמן מלחמת העולם השנייה, כשנלחמו בין עציהם. שטחים רבים בדרומה של המדינה הם ביצות או ביצות לשעבר שיובשו במהלך השנים. הביצות הטובעניות הללו היו ברכה עצומה בשנים 1940-1944, הן שימשו כחיץ טבעי שהקשה על הגרמנים לרדוף אחר היהודים תושבי המקום. יערות העד העבותים של בלארוס קרויים פושצ'ה כשמדובר על יער אחד, או פושצ'ות כשעוסקים ברצף של יערות. פושצ'ות אלה עם הביצות הנרחבות היו המלאך הגואל של יהודי בלארוס שבוססו בביצות, הסתתרו בין העצים, לחמו את מלחמת חייהם ובעיקר – נאבקו כדי לשרוד.
אקלימה של בלארוס יבשתי למדיי ולכן בחורף הטמפרטורה הממוצעת בה היא מינוס שש מעלות צלזיוס ובקיץ שמונה עשרה מעלות צלזיוס.
המדינה אינה ענייה במים: מקווי המים של המדינה הם עשרים ואחד אלף נהרות ונחלים המשמשים כמפצלים טבעיים בין הכפרים והישובים. החשובים שבין הנהרות הם נהר הדנייפר ונהר הנימַן הנקרא גם נמונאס.

קצת היסטוריה
בלארוס שכונתה בעבר גם בשם 'רוסיה הלבנה' לא זכתה לכבוד רב משכנותיה שחמדו את שטחה. במהלך מלחמת העולם הראשונה השתנו בעליה מספר פעמים ובסיום המלחמה התחלקה בלארוס בין רוסיה לפולין. העיר מינסק, למשל, נפלה בחלקה של רוסיה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימה בעיר מינסק הקהילה היהודית הגדולה ביותר בבלארוס.
לפני מלחמת העולם השנייה רוב האוכלוסייה בערים הייתה מורכבת מיהודים ופולנים, ואילו בני העם הבלארוסי התגוררו בעיקר באזורים הכפריים. רוב היהודים הושמדו במהלך מלחמת העולם השנייה. הפולנים התפלגו לשני סוגים: לבנים ואדומים. הפולנים הלבנים היו הפולנים שהתנגדו לפולנים האדומים ול'אדומים' בכלל, הלוא הם הקומוניסטים, וכמו תמיד במהלך ההיסטוריה, הסובלים הראשיים מהחיכוכים הללו היו היהודים שנחשדו בעיני שני הצדדים ונטבחו בידי האדומים והלבנים גם יחד.
לפני מלחמת העולם השנייה חיו בבלארוס כשבע מאות וחמישים אלף יהודים, מרביתם בחלקה המערבי, שעד 1939 היה תחת שלטון פולין. בלארוס נכבשה בידי גרמניה הנאצית בשנת 1941 וחלק מן היהודים הצליחו להימלט מזרחה (בעיקר מהחלק המזרחי שהותקף מאוחר יותר), בעוד אלו שנשארו – נרצחו, ברובם.
מלחמת העולם השנייה הגדילה את הקהילה היהודית בעיר במהירות, למרבה הפרדוקס. פליטים רבים שנסו מזרחה מאימת הנאצים התיישבו במינסק והקהילה היהודית כמעט והכפילה את גודלה, ובשנת 1940 נמנו בעיר כשמונים אלף יהודים.

יוני 1941.
גרמניה פלשה לשטחי רוסיה, והעיר מינסק נכבשה. מאותו יום הריגת קבוצות יהודים ברחובה של עיר הפך לחלק משגרת היום האיומה. לאחר מכן הוכרחו היהודים לעבור להתגורר, או שמא מוטב לומר: להידחק, בשטח גטו מינסק. נוסף על יהודי מינסק דחסו הנאצים אל הגטו גם יהודים מסלוצק, אוזדה וערים נוספות, כך צופפו יחד בגטו כמאה אלף נפשות בלי מינימום של תנאי מגורים, בלי אפשרויות פרנסה ובלי מזון.
כחודש לאחר הקמת הגטו הוציאו הנאצים להורג כחמשת אלפים יהודים, ואילו על שאר היהודים הם הטילו קנסות כספיים, חובת נשיאת טלאי צהוב ועמידה במסדרים שבהם נהרגו יהודים ללא הבחנה.

תחילת נובמבר 1941.
הנאצים ערכו אקציה ברחובות הגטו וחטפו כשנים עשר אלף יהודים שהועברו לעיר טוצ'ינקה הסמוכה למינסק. בדם קר הם נרצחו בה. זמן קצר לאחר האקציה הראשונה נערכה אקציה נוספת שבה נרצחו שבעת אלפים יהודים נוספים.
הרציחות הללו הציתו מהר מאוד רגשי נקם טבעיים מול האכזריות הברברית של השחיטות ההמוניות. האקציות הגרמניות עוררו בגטו פעילות של מחתרת יהודית שהחלה לפעול נגד הנאצים. החוצפה הגרמנית והביטחון בכך שהריגת יהודים הם חלק לגיטימי מסדר היום, גרמה לכך שזמן מה לאחר שתי האקציות דרשו הגרמנים מהיודנראט [=המשטרה היהודית] כי יסגירו לידיהם חמשת אלפים יהודים, למטרת סיום חייהם, כמובן. אך המחתרת היהודית מנעה את מילוי הפקודה, למרבה זעמם של הגרמנים. הנאצים בכעסם תפסו ברחובות הגטו חמשת אלפים יהודים מכל הבא ליד, ביניהם גם ילדים קטנים ונשים, ולמרבה הצער חמשת אלפי היהודים הללו נרצחו מיד. הגרמנים לא הסתפקו חלילה בהריגות סתמיות, היו גם רציחות של אנשים מתוכננים ומסומנים מראש. מאות חברי המחתרת, למשל, החלו להרגיש שהם נרדפים על ידי הנאצים. ההרגשה הזאת הובילה מהר מאוד למעשה: בריחה אל היערות הסמוכים למינסק. משם, בחסות העצים המגוננים והסבוכים, הקימו היהודים יחידות פרטיזנים שלחמו בנאצים והסבו להם נזקים כבדים.
על פרטיזנים אלה ועל עלילותיהם יסופר בדפי הספר שלפניכם.

בעוד הפרטיזנים מנסים לשרוד ביערות וגם להשיג נשק כדי ללחום באויביהם, דהרו הגרמנים אל יישום ה'פתרון הסופי'. בקיץ של שנת 1943 החלו השילוחים ממינסק אל מחנה ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר. עשרות אלפי יהודים נשלחו להריגה במחנה סוביבור ואחרים נרצחו ברחובות העיר ובמקומות נוספים שהובלו אליהם בעל כורחם. סוביבור היה סיוע נוסע למסע ההרג השיטתי, אבל הוא לא היה מספיק לתיאבון הרצח העצום של הגרמנים. היסודיות הגרמנית הוכיחה את עצמה על יהודי בלארוס: במהלך מלחמת העולם השנייה נרצחו כמעט כל יהודי מינסק.
הם לא היו לבד. את אסונם חלקו עם יהודים מערים נוספות בבלארוס שנכלאו עימם בגטו מינסק. בודדים שרדו מאותם מאה אלף יהודים שנכלאו בגטו מינסק ועלו בסערה השמימה, האלוקים יקום דמם.
עד למלחמת העולם הראשונה הייתה בבלארוס אוכלוסייה יהודית גדולה ובעלת תרבות מפוארת. הקהילות הגדולות היו במינסק, הרודנה, פינסק, הומל, מוהילב וויטבסק. בערים אלה היוו היהודים אחוז גדול מכלל האוכלוסייה. לפי מרשם האוכלוסין משנת 1897 היו היהודים חמישים ואחד אחוז(!) מתושבי מינסק. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו היהודים אחוזים בודדים מהאוכלוסיה.
בלארוס הייתה ערש התרבות היהודית-הליטאית. ישיבות מפורסמות היו בתחומה והגדולה ביניהן הייתה וולוז'ין, "אם הישיבות". גם ישיבות מיר, גרודנה, קמניץ, קלצק וסלוצק הן בעלות שמות ידועים עד ימינו אנו כשמקור שמָן של הישיבות הוא בעיר היווסדותן בבלארוס.
גם העיר בריסק שהייתה מרכז רוחני יהודי מפואר ועתיק יומין, ורבים מגדולי עמנו צמחו בה – שייכת לבלארוס. אפשר לציין גם את יהודי וילנה כחלק מהמרקם התרבותי והדמוגרפי של יהדות ליטא-פולין-בלארוס. בקרב היהודים החרדים נשמרת עד עצם היום הזה ההגדרה של 'יהודים ליטאים' שמבחינה היסטורית חלה על כל יהודי בלארוס.
מנגד, היה בבלארוס גם גרעין של השכלה כללית שהבולט בחבריה היה חיים נחמן ביאליק, נוסף על אישים ציוניים בולטים ילידי בלארוס: חיים ויצמן, מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק שמיר, זלמן שזר, ברל כצנלסון, דוד רמז, אברהם קריניצי, מנחם מנדל אוסישקין, אב"א אחימאיר, יצחק טבנקין, קדיש לוז, אליעזר קפלן, חיים משה שפירא, אליעזר בן יהודה, הצייר היהודי המפורסם מארק שאגאל, הזמרים הישראליים יבגני שפובלוב וארקדי דוכין ועוד רבים אחרים. מן הסתם היה בה, בבלארוס, משהו מיוחד, כי מגוון האישים היהודיים המפורסמים שצמחו בה הוא רחב מאוד.
בלארוס הייתה האזור הסובייטי שנפגע הקשה ביותר מהכיבוש הנאצי. כרבע מתושביה, יהודים ולא יהודים, נספו. עיי חורבות נשארו מבלארוס בסיום המלחמה והיא נזקקה לשיקום ממושך.
לאחר מלחמת העולם השנייה שבו הרוסים לשלוט במינסק והנהיגו בה שלטון קומוניסטי שעקר כל סממן יהודי מהעיר: בית הכנסת הגדול של העיר הפך לתיאטרון ובית הקברות היהודי נהרס ותחתיו נבנה אצטדיון.
לאחר המלחמה חזרו חלק מן הניצולים לבלארוס, אבל לאחר משפט הרופאים בשנת 1953, רוב הפעילות היהודית התפוגגה והשלטונות הסובייטים עודדו יהודים רבים לעזוב את בלארוס ואוקראינה ולהתיישב בעומק רוסיה כדי לפתח אותה מבחינה כלכלית.
בשנות התשעים של המאה העשרים החיים היהודיים שוב התעוררו. הוקמו בתי ספר במקומות שונים, והרבנים חזרו לעמוד בראש הקהילות. לפני תחילת העלייה גדולה של שנות התשעים היו בבלארוס מאה ושנים עשר אלף יהודים. בין השנים 1990-2004 עלו לישראל כשבעים אלף עולים מבלארוס, ולמרות העלייה הגדולה הזאת, אפשר לסכם בשנת 2010 שהקהילות היהודיות קמו מחדש בבלארוס ושוב ניכרת בהן תנופת ההתפתחות היהודית.
זו הנקמה הטובה ביותר לשונאינו שהצליחו להכחיד את רוב יהודי בלארוס, אבל צאצאיהם של המיעוט ששרד – ממשיכים לנפנף בגאווה ביהדותם, בתוך בלארוס.

במקום הקדמה קצרה
מיהו פרטיזן?!
מי שהבריח כיכר לחם, זייף תעודה, העביר הוראות מגטו לגטו – גילה התנגדות למשטר הנאצי. בעצם: כל מי שעזר לחיי יהודים להמשיך ולהתקיים.
יהודי –
שברח מהגטו ליער ונורה בדרך,
שדפק בחלונו של איכר, ביקש מעט מזון ונשק ושילם בחייו,
שהולשן בקניית נשק, או שהוסגר על ידי מארחו,
שחבר לקבוצת יהודים משוטטת, מעוטת נשק, כשאף יחידה פרטיזנית לא הסכימה לקבלו,
שחי כחיה נרדפת במאורה במעמקי יער עם גזיר עץ דמוי אקדח,
שנדד באין מושיע, נפצע מכדור אויב ומת באלמוניותו מפצעיו,
שנרדף על ידי כל מי שיש לו יד ורגל, וביניהם פרטיזנים "אחים לנשק", שונאי ישראל ורוצחים,
שעזב יחידה פרטיזנית ונצמד לבני משפחתו כדי לעשות להצלתם,
שחבר למחנה משפחתי יהודי בלחימה ובהצלה,
– הוא פרטיזן!

1 - גורל יהודי ברית המועצות

קרוב לחמישה מיליון יהודים התגוררו בברית המועצות בשנת 1940. שלושה מיליון מהם, בקירוב, הגיעו אליה בין שתי מלחמות העולם, מבוהלים ורדופים, מנסים להשיג מקלט בין הרוסים, הליטאים והאוקראינים שקיבלו את פניהם בקרירות ולפעמים גם הדפו אותם אל מותם בגסות.

בלארוס הייתה חלק בלתי נפרד מברית המועצות בתקופה זו, ואף שילמה מחיר כבד על חברותה: אדמה חרוכה השאירה אחריה מלחמת העולם השנייה בבלארוס.

קרוב למיליון וחצי יהודים התגוררו בשטחי פולין המזרחית ובמדינות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה וסופחו לברית המועצות בין השנים 1940-1939; שלוש מאות אלף פליטים יהודיים מפולין חשבו שהקור הרוסי יקפיא את החרב המתנפנפת מעל ראשם ונמלטו לברית המועצות לפני הפלישה הגרמנית. הם חשבו להינצל מגורל מכריהם, אבל מרחץ הדמים של מלחמת העולם השנייה הגיע גם אליהם: הרוב היהודי בברית המועצות התגורר במערב רוסיה, במדינות הבלטיות, בבלארוס, בווהלין, באוקראינה ובבוקובינה. ריכוז האוכלוסיה היהודית באזורים אלה אִפשר לגרמנים לאסור באופן מהיר וקל אלפי יהודים, והסיוע הפעיל של הגויים המקומיים חולל טבח המוני ושיטתי שחנק למוות את הקהילות היהודיות.

יהודי בלארוס נכחדו כמעט לגמרי.

22 ביוני 1941.

הסכם אי ההתקפה בין ברית המועצות לגרמניה הידוע כהסכם ריבנטרופ-מולוטוב התמסמס, וגרמניה פתחה במלחמה נגד ברית המועצות.

תכנית ה'פתרון הסופי' התקדמה שלב בהשמדת העם היהודי, השמדה שהייתה חלק בלתי נפרד מהתכנון הצבאי הגרמני בפלישה לברית המועצות. הניצחון במלחמה

היה חשוב, אבל חשוב יותר היה להכחיד כל זכר ליהודי המקום.

"מלחמה טוטלית הנוגדת כל פקטור סובלני כלפי שבויי מלחמה ואוכלוסיה אזרחית", כך הגדירה המפקדה הגרמנית את המלחמה נגד ברית המועצות. הגדרה מכובסת זו כללה השמדה המונית של יהודים.

הגרמנים הידועים בסדריהם הקפדניים לא נתנו לדם הניתז לכל עבר לבלבל להם את הסדר, הכול היה מעוגן בחוק ועל פי הנחיות מסודרות. במאי-יוני 1941 פרסם הוורמאכט הגרמני שתי פקודות הנותנות תוקף משפטי לטרור נאצי בשטחים הכבושים ומהוות בסיס חוקי להשמדת יהודים המונית:

1. אוכלוסיה צבאית ואזרחית שתיחשד במעשים עוינים, תוצא להורג ללא משפט.

2. חופש פעולה מוחלט לחיילי האס. אס. לפעול כהבנתם בשטחים שתחת שלטון ניהולי של גרמניה.

2 ביולי 1941.

בהנחיות שיועדו למפקדי אס. אס. בכירים נאמר באופן חד משמעי כי בשטחי ברית המועצות הכבושים עליהם להרוג בקומוניסטים וביהודים. חד וחלק.

משימות יש לבצע ביעילות מקסימלית, כידוע, ועל מנת להצליח במשימת החיסול הוקמו ארבע יחידות החיסול – אס. אס. איינזצגרופן. ואיך אפשר בלי לתת לחיילים הנלחמים הרגשת עליונות שהם יחידה נבחרת שפעילותה חשאית? לכן קיבלו יחידות אלה פקודות למשימות חיסול של אויבי הרייך בעל פה, מטעמי סודיות. אולי בכל זאת מישהו בגרמניה חשב שתיעוד כזה לא יוסיף להם כבוד.

האיינזנצגרופן רוכזו באזור פרץ' בסקסוניה שבגרמניה. היידריך, מפקד המפקדה הראשית לביטחון הרייך ובעל חשיבות עליונה אחרי הימלר בהיררכיית ה-אס. אס. אסף את מפקדי האיינזנצגרופן והאיינזנצקומנד. הוא דיבר גלויות על השמדת יהודים, על אף שהצבא הרשמי עדיין נמנע מלתת פקודות ישירות לרציחתם. היידריך הודיע להם שהיטלר הורה להשמיד את כל יהודי ברית המועצות ואת כל ההנהלה הבכירה של המפלגה הקומוניסטית. הם, מפקדי האיינזנצגרופן והאיינזנצקומנד ממונים על ביצוע פקודה זו.

מדיניות ההתעלמות של המשטר הקומוניסטי

בגרמניה צחצחו את קני הרובים ושימנו את מכונות הירייה, אבל בברית המועצות שלאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נאסרו אזכורים של האנטישמיות מרקיעת השחקים במדיניות הנאצים, ונשללה כל ביקורת כלפי נאציזם אכזרי ופשיזם גזעני. מעולם לא הייתה בברית המועצות אהבה גדולה ליהודים, אבל השתיקה הגדולה של אמצעי התקשורת הסובייטים בכל הנוגע למדיניות האנטי יהודית של היטלר הייתה עבור יהודי ברית המועצות הרת אסון: הרוב המכריע של יהודי ברית המועצות לא ראו את סכנת המוות שקרבה בצעדי ענק, וכאשר פלשה גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 היהודים לא היו מוכנים למאורעות הטרגיים שיבואו עם פלישתם של הנאצים ולא התאמצו בכלל לברוח מהתופת שהוכנה בעבורם בארץ מולדתם. הם לא העלו על קצה דעתם מה התחולל ומתחולל בפולין, למשל, הקרובה אליהם כל כך ונהרותיה מלאים דם יהודי.

דוּחַ שלא יועד לפרסום נכתב ביולי 1942. זונדרפירר אס. אס. בבלארוס הכבושה כתב אותו:

"מדהים, כמה מועטה הידיעה של היהודים על היחס שלנו כלפיהם בגרמניה ובוורשה הלא כל כך רחוקה. ללא אי הידיעה הזאת, שאלָתם האם ב

גרמניה אנו מבדילים בין היהודים לבין אזרחים אחרים – לא הייתה אפשרית".

אם חשבו יהודי ברית המועצות שיש כאן משחק שחמט של שחורים ולבנים ורק הכובשים הגרמנים הם האנטישמיים השחורים ובני ארצם הם הטובים הלבנים – הרי שהחיים התבררו כגרועים מן המשחק. כולם שחורים, וכולם נגדם.

בשנות המלחמה הראשונות האנטישמיות הסדיסטית קיבלה אופי שקט וחבוי. הזונדרפירר בנאומו ב-6 בנובמבר 1941 הזכיר את היהודים בפעם הראשונה והאחרונה: "גרמנים" – מציין הוא באקראי – "מארגנים פוגרומים של ימי הביניים באותו רצון כפי שעשה זאת המשטר הצארי".

יום למחרת כבר נרצחו שנים עשר אלף מיהודי מינסק בטוצ'ינקה.

סתיו-חורף 1941.

בידי מנהיגיו הפוליטיים של הצבא האדום היה כל המידע על ההשמדה השיטתית של העם היהודי, אך הם לא נקטו אף צעד למען הצלת יהודי ברית המועצות שעדיין לא היו תחת השלטון הנאצי. דפי תעמולה נזרקו ממטוסים סובייטיים ברחבי ברית המועצות במהלך המלחמה. האוכלוסייה האזרחית נקראה בהם לחבל בכל המסייע לכובשים ולעזור בהברחות נוער שנלקח בכפייה למחנות עבודה בגרמניה. לא הייתה אף קריאה אחת לעזור לאזרחים הסובייטים היהודיים להינצל מהגורל הנוראי שציפה להם.

להציל סובייטיים? בוודאי. יהודים? מה פתאום!

6 בינואר 1942.

שר החוץ הסובייטי,

ויאצ'סלב מולוטוב, מונה את מעשי הזוועה של הנאצים באיגרת ששלח, וכותב בפרוטרוט על רדיפות היהודים. אך כבר באיגרתו השנייה ב-27 באפריל 1942 הרדיפות אינן מוזכרות כלל.

האם היה מי שטרח לעדכן אותו שאין צורך לספור את היהודים הנרצחים? האם הייתה מדיניות מכוונת של 'עדיף שהיטלר יהיה זה שיעשה את העבודה המלוכלכת, וטוב שהוא מתנדב לעשות זאת'?!?!



מרי פרטיזני מתעורר בבלארוס

מלחמה זעירה שנקראת גם 'גרילה' הייתה מאז ומתמיד מרכיב חשוב במלחמות רבות, והיה לה חלק נכבד במלחמת העולם השנייה. לא צבאות גדולים ומסורבלים המונים עשרות אלפי לוחמים המסתערים על מטרות אסטרטגיות, אלא עשרה ועשרים ושלושים לוחמים הפוגעים בכושר הלחימה של הכובש את ארצם ועוזרים לו באופן פעיל להחליט לסגת.

כבר הרומאים נתקלו בגרילה במסעות כיבושיהם, כמו גם המרשל הרוסי קוטוזוב שעשה בה שימוש רב כששלח קבוצות קטנות של חיילים לזנב בצבא הצרפתי כשנפוליאון וצבאו נסוגו מרוסיה בשנת 1812.

במלחמת העולם השנייה פיתחו הרוסים לוחמה זו והפכו אותה לחזית שנייה נגד הכובש הנאצי. היהודים היו הראשונים להתנדב לכל סכנה ולכל משימה שתפגע בהתקדמות האויב הגרמני או שתעצור, ולו לזמן קצר, את ההשמדה הדוהרת של העם היהודי בידי הגרמנים ושותפיהם לרצח ההמוני.

היער הסבוך מגונן על הלוחם החושש שמכל פינה ומאחורי כל עץ אורבים לנפשו, אבל לא פשוט לחיות בתוכו. מלחמה היא מאמץ עצום ודם רב שנשפך, ומלחמת גרילה של פרטיזנים החיים בתוך יערות עד עבותים וחומקים משם כדי להניח מטעני חבלה – היא מאמץ עצום עו

ד יותר.

כל ענף מזדקר הוא שריטה עמוקה לכל הפחות, כל לילה הוא קור שלא תמיד אפשר להתגונן מפניו בלי קורת גג, כל צורך במזון או בחידוש אספקת הנשק מצריך עזיבת היער כי הפושצ'ה הבלארוסי מגונן על המסתתרים בתוכו, אך ריק לגמרי מצרכים אנושיים בסיסיים. עזיבת היער פירושה הסתכנות בזעמם המסוכן של כפריים עצבניים שמזונם מוחרם תכופות בידי פרטיזנים או צבאות לוחמים, ואף נפילה בידי האויב. יער עד אינו בסיס צבאי מצויד, ועל כן אצל הפרטיזן המצוי המתח גבוה, תנאי החיים ירודים, וכל החושים ממוקדים בכל תנועה נראית ובכל אוושה נשמעת.

אבל כל הקושי הזה לא היה לשווא. הפרטיזנים יצרו מאזן אימה מול הצבא הגרמני שהמפלה הגדולה שלו הייתה בחזית הרוסית.

וכך כתב קצין גרמני לאחיו בגרמניה:

"הפרטיזנים הרוסיים הם הדבר האיום ביותר בעולם. הם אמיצים ונועזים עד כדי התקפות על טנקים בנשק קר. הם קופצים מעץ לעץ, אין לפניהם שום מעצורים, לא נהרות ולא ביצות. אם לוחצים עליהם כמו במלקחיים – הם נאבקים מרה. יש שאתה מקיף אותם מכל הצדדים ובסופו של דבר מתברר שלא נותר בכיתור אף פרטיזן אחד, כאילו נבלעו באדמה או התנדפו באוויר. היוצא נגדם – יוצא לקראת מוות בטוח".

האיכרים בוגדים בארצם

מבחינה גיאוגרפית שימשה בלארוס שטח מעבר בין המזרח למערב. בכל מלחמה שניהלה רוסיה היוותה בלארוס זירה חשובה של פעילות צבאית.

בלארוס כבר חוותה פלישות של צבאות כובשים אליה: קרל השנים עשר משבדיה בשנת 1697, ונפוליאון בשנת 1812. בפלישות הללו נשאר האיכר הבלארוסי נאמן לארצו והיה שותף פעיל במלחמת הגרילה.

יוני 1941, לעומת זאת, היה שונה. רבים מהאיכרים הבלארוסים קידמו את פני הצבא הגרמני הפולש כצבא משחרר והצטרפו אליו בשמחה.

רוסיה הסובייטית שכפתה את עצמה עליהם הצליחה לגרום לרגשות אנטי קומוניסטיים חזקים בעיקר בקרב האינטלקטואלים ואיכרי הקולחוזים. לראשונים היו זיכרונות מרים מהטיהורים של סטלין בשנות ה-30 שבהם נשלחו סופרים, אמנים ומדענים רבים לגוֹלָגִים תוך כדי עינויים ועבודת פרך. האחרונים לא יכלו לשכוח את הקולקטיביזציה שגזלה מהם את האפשרות להתפרנס מתוך עצמאות וזרקה אותם לגורלם בקולחוזים [=משקים שיתופיים] בפיקוח הממשלה הסובייטית.

יש המציינים לזכותם של האיכרים שרבים מהם לא היו מודעים למטרות הנאציות, והאמינו שהיטלר עומד לשחרר אותם מהעבדות הבולשביקית; אבל אולי סביר יותר להניח שפחות עניין אותם מהן כוונותיו של היטלר ומה מעשיו כמשמיד סיטונאי של אנשים ועמים, ויותר עניין אותם גורלם האישי שישתפר בעקבות שינוי מצבם.

2 - הפלישה הגדולה בהיסטוריה

190 דיביזיות ריכזו הגרמנים בגבולותיה המערביים של ברית המועצות.

153 מהן התנסו בשנתיים האחרונות בקרבות מודרניים.

3 שבועות עברו מאז תחילת הכיבוש עד שמרבית בלארוס הייתה בידי הגרמנים.

כ-70 מיליון אזרחים סובייטים נלכדו בכיבוש הגרמני (כ-40% מהאוכלוסייה הסובייטית).

אביב 1941.

רוזנברג מונה למיניסטר הרייך על כל השטחים המזרחיים, מהים הבלטי עד לים השחור. רוזנברג התחיל את פעילותו בחלוקת השטחים שתחת פיקודו לארבעה אזורים:

1. פינלנד

2. אוסטלנד

3. אוקראינה

4. קווקז

'אוסטלנד' הייתה כינוי לגוש של ארבע ארצות: אסטוניה, לטביה, ליטא ובלארוס, ועל כל אחת מהארצות הופקד גנרל-קומיסר.

ביולי 1941 מונה וילהלם קובה לגנרל-קומיסר של בלארוס, וההוראות הגרמניות שהנפיק היו חסרות רחמים: כל פרטיזן וכל מעשה התנגדות של האוכלוסייה האזרחית – קפד ראשו. כל זה, בסתם היתקלות בסובייטים. כשהצבא הגרמני ספג אבדות הוא הפך לגוף משתולל כחיה פצועה. הפקודה הייתה אכזרית: על כל חייל גרמני הרוג יש להוציא להורג חמישים עד מאה אזרחים.

לא לשווא הצליחו הגרמנים להגיע למספר שיא ברצח אזרחים, לפחות שלושה עשר מיליון אזרחים הרוגים. מלבד הרצח השיטתי שבו קטלו כל יהודי, השתוללו כלי הנשק מול כל אזרח שלא שיתף פעולה עמם.

לרוע המזל, הגרמנים מצאו משענת בהבדלים שבין הרוסים לבלארוסים ובעיקר בינם לבין האוקראינים, וליבו את השנאה בין עם לעם.

הקרע האידאולוגי שבין הקומוניסטים, הרוסיים ברובם, לבין הפשיסטים, הגרמנים ומשתפי הפעולה איתם היה קרקע נוחה למלחמת השמדה של אפס סובלנות.

האוקראינים והבלארוסים הפשיסטים תלו תקוות בגרמנים שיחזירו להם את עצמאותם המדינית, מתוך נאיביות מסוימת, והתאכזבו קשות לאחר שהללו עשו 'סדר חדש' במזרח אירופה. סדר שהאינטרסים של גרמניה עמדו מאחוריו.

חלקיה הקרפטיים של רוסיה עם חבל טרנסילבניה צורפו להונגריה, וכתמורה לכך קיבלה רומניה את טרנסניסטריה, טריטוריה אוקראינית בין חלקו הדרומי של נהר הבוג לבין נהר הדנייסטר.

העיר האוקראינית חַרקוב סופחה לרוסיה ובתמורה ניתנו לאוקראינה אזורים בלארוסיים מובהקים – בריסק ופינסק. אזור גרודנה וביאליסטוק שהיו חלק מהרפובליקה הבלארוסית הסובייטית, הוכללו בגבולות הרייך השלישית. בתור פיצוי ניתנו לבלארוסים שטחים במזרח, עד סמולנסק.

הגרמנים איבדו במהלך המלחמה כל קנה מידה אנושי, הן בהתנהגותם לעמים שהיו תחת כיבושם, הן בזלזול הבוטה בחיי שבויי המלחמה הסובייטים. החייל הסובייטי למד במהלך המלחמה ללחום בחירוף נפש כדי לא ליפול בשבי. הוא ידע שהשבי הגרמני הוא גוויעה איטית ברעב, במקרה הטוב.

מקימים תנועה פרטיזנית בבלארוס

29 ביוני 1941.

במרכז המפלגה הקומוניסטית הוחלט על מלחמה פרטיזנית.

3 ביולי 1941.

סטאלין פנה בקריאה אל העם הסובייטי להתגייס לתנועה הפרטיזנית.

16 ביולי 1941.

היטלר מגיב בקרירות אדישה על נאום סטאלין: "המלחמה הפרטיזנית מאפשרת לנו להשמיד את המתנגד לנו".

18 ביולי 1941.

במרכז המפלגה הקומוניסטית הוחלט על יציאה לדרך: מתחילים לזנב בעורף האויב.

בלארוס מילאה במלחמה זו תפקיד מרכזי, כארץ שגבולה נושק לפולין שסופחה לגרמניה, אבל גבולה האחר צמוד לרוסיה ותרבותה קרובה יותר לתרבות הרוסית. באוגוסט 1941 הושארו כששת אלפים לוחמים סובייטיים על אדמת בלארוס הכבושה תחת המגף הנאצי כדי לחולל את הלוחמה הפרטיזנית.

30 במאי 1942 היה היום שבו הקים 'הוועד להגנת המדינה' את המטה המרכזי של התנועה הפרטיזנית שבראשו הועמד קונדרטביץ' פונמרקו.

בספטמבר 1942 התקיימה במוסקבה התייעצות של מפקדים וקומיסרים פרטיזנים, ואז גם הוקם המטה הבלארוסי של התנועה הפרטיזנית ובראשו הועמד קלינין שלפני המלחמה היה מזכיר של המפלגה הקומוניסטית באזור וילייקה.

ההתארגנות הזאת לא נעלמה מעיני הגרמנים, ומאוד לא מצאה חן בעיניהם. אוטו שימשטיין היה חייל גרמני זוטר שהצליח לעלות על ההתמסדות ביחידות הפרטיזניות ולשאת חן בעיני מפקדיו בשלל היפה שהביא להם. בעזרת איכרים בלארוסים הצליח להניח ידו על מסמך שפרט את אחת עשרה המחלקות המרכיבות את הפרטיזנקה:

1. מבצעים

עם הכיבוש הגרמני החל מחזה נפוץ של נסיעת רכבת עמוסה במכונות ירייה לצורך השמדה יעילה של גטאות, ועמוסה גם בחיילים גרמניים לצורך הרג אזרחים בדם קר. עם התפתחות התנועה הפרטיזנית החלה תופעה של רכבות מתפוצצות בגלל מטעני חבלה שהונחו על פסי הרכבת. הייתה זו פעילותה של יחידת המבצעים.

הגרמנים לא שתקו, כמובן, והשתדלו לגלח את כל תוואי פסי הרכבת מצמחיה שפרטיזנים יכולים להסתתר מאחוריה, אבל מספר הרכבות שהופצצו הסב להם אבדות כבדות.

2. שירות ידיעות

חיילים מצטופפים ותתי מקלעים מורמים במהלך כיתור חלקת יער דלילה בעצים. הוראות קצרות בגרמנית ניתחות מפי המפקדים. הם ציפו לתפוס קבוצת פרטיזנים שבסיסה היה במקום הזה, והתאכזבו קשות. הצליחו להגיע, הצליחו לכתר, אבל פרטיזנים לא מצאו. קופסאות שימורים ריקות וקליפות סלק על אחד הסלעים, כמו גם תרמילים ריקים של קליעים הוכיחו שאכן היו כאן פרטיזנים, אבל הם הספיקו לחמוק בזמן. מידע מוצק ששירות הידיעות הפרטיזני הביא גרם לנאצים כאב ראש של כיתורים עקרים, מלחמות שווא ובזבוז תחמושת.

3. תקשורת

קבוצות אוהבי חידונים ישבו לפצח את הצפנים הגרמניים במטרה לגלות את דרכי האויב הנאצי. משדרים מגושמים וכבדים מונחים לידם כדי לשדר את ממצאיהם למוסקבה, ולהביא בכך את הניצחון על הכובש. מכונת האניגמה הייתה כלי עיקרי בהצפנת השדרים בצבא הגרמני, אבל היא אכזבה את משתמשיה. צפניה של המכונה פוענחו בידי המפענחים הפרטיזניים והודעות על מזימות שהועברו בה – סוכלו.

4. אדמיניסטרציה ואפסנאות

מנין יביאו מחר שקי קמח והיכן יאכסנו את הלחם של מחרתיים? היכן יש מספיק תפוחי אדמה כדי שהצבא הפרטיזני יוכל לצעוד על קיבתו? מה יעשה החייל שחולצתו נקרעה במהלך הקרב? והיכן יניח המפקד את השמייסרים הגרמניים שהרוויח במארב המוצלח?

על השאלות הללו ועל עוד רבות אחרות – היה מי שארגן מענה יעיל ומיקום מדויק.

6. פיקוח נ.ק.ו.ד.

קומוניסטים בלי פיקוח הדוק הם כמו פשיסטים בלי כלכלה חופשית, ואם כך בזמני שלום, קל וחומר בזמני מלחמה. יחידה מיוחדת שתפקח על כל שאר היחידות ותראה שהכול מתנהל לשביעות רצון המפלגה היה כורח המציאות הסובייטית וחלק בלתי נפרד מהפרטיזנקה.

7. סיסמאות וקודים

מישהו צריך היה לשבת ולהמציא סיסמאות שיאפשרו כניסה למחנות ביערות והסיסמאות הללו חייבות היו להתחלף מדי פעם מחשש למרגלים וסתם איכרים סקרנים או פטפטנים שעלולים להדליף את המפתח להיכנסות לבסיס הפרטיזני.

8. קרטוגרפיה

שרטוט מפות היה מאז ימי קדם מלאכה אומנותית שהצריכה דיוק רב וידע רחב, אבל קרטוגרפים שעבדו כחלק מיחידות הפרטיזנים נדרשו ליותר מכך. הגבולות המוזזים בגלל המלחמות הצריכו מהם אימוץ מחשבתי וחקירת נמלטים מהארצות השכנות לצד התעמקות בצילומי שחור-לבן כדי להצליח בשרטוט המפות שיובילו את הפרטיזנים לדרך הבטוחה ביותר לפגיעה באויב בלי להיפגע.

9. כספים

אמרה עממית גורסת שכדי לנצח זקוק הצבא לשלושה דברים: כסף, כסף ו... כסף. לפרטיזנים בפושצ'ות היה הכסף מצרך הכרחי לחיים. לא תמיד יכלו להחרים מזון מתושבי האזור, לפעמים התנהגות כזאת יכולה הייתה לקומם עליהם את הכפריים. צריך היה לשלם על כך במשהו. ואם את המזון עוד אפשר היה להשיג באמצעות סחר חליפין כלשהו, הרי שנשק צריך היה לרכוש בכסף מלא. אמנם כלי ירייה רבים נלקחו מחללי האויב אחרי הקרבות, אבל חידוש מלאי הקליעים חייב אספקה סדירה, והיו כאלה שגייסו את ההון הנדרש לצורך המלחמה על החיים שלהם ושל תושבי ארצם.

10. תחבורה

הרגליים הם אמצעי התחבורה הנוח והזמין ביותר, אבל הם גם האטיים ביותר. סוסי רכיבה כבר לא היו זמינים כל כך בשנות המאה העשרים, אבל רכבים מקרטעים יותר או פחות, היו גם היו. ומה קרה כשהתקלקל המנוע? הייתה יחידה שתפקידה התמצה בטיפול במנועים סוררים ובכלי רכב בכלל.

11. תעמולה ועיתונות

העיירה קורניץ הייתה נקודת תעמולה בלתי מבוטלת. כמה פרטיזנים פשטו על בית הדפוס הממשלתי והוציאו ממנו ארגזים ובהם אותיות עופרת מכתימות וצנצנות צבעים כהות. גם גיליונות נייר ארוכים ורחבים לא שכחו לקחת עמם, שלל מבית הדפוס. תוצאותיה של עבודה נמרצת בחברת כל אלה בד בבד עם התקדמותם האטית של כוכבי הלילה היו כרוזים מאירי עיניים שהבהירו לאזרחים עד כמה הצבא הגרמני בנסיגה ועד כמה הסובייטים כבר קרובים לגאול אותם סופית מהפשיזם. אם השתכנעו האיכרים אי אפשר לדעת, אבל זו הייתה הדרך היחידה לפרסם מעט ידיעות שלא יוצרו במכונת התעמולה הנאצית.

הפרטיזנים כמחוללי שינוי

רכבות עמוסות התפוצצו על מטעניהן ועל נוסעיהן, יחידות צבא גרמניות חוסלו ביריות, מחסני מזון ומפעלי תחמושת הועלו באש – היו אלה חלק מפעולות הפרטיזנים שגרמו לנזקים כבדים ומטרידים לצבא הנאצי.

והתגובה לא אחרה לבוא.

הגרמנים החלו להחמיר מאוד עם איכרים שהיו להם קשר כלשהו עם הפרטיזנים, בפרט אם סיפקו מזון או עזרו להם להתחמק מהצבא הגרמני. עזרה כזאת תוצאתה הייתה אחת: העלאה באש של בתים ואף כפרים שלמים.

מסע ההשמדה כלפי היהודים או כלפי שבויי מלחמה לא יהודיים, נוסף על מעשי הרצח והעונשים החמורים כלפי כל מי שסייע לפרטיזנים גרמו לגידול מהיר ומואץ של התנועה הפרטיזנית.

החוקר הבריטי ג"א ארמסטרונג מעריך שהפרטיזנים הסובייטים הכשילו את תכניתו של היטלר להכניע את כוחה הצבאי של ברית המועצות, ונתנו שהות לבריטניה ולארצות הברית להצטייד ולהיערך לקראת ההתמודדות הצבאית עם גרמניה.

יוצאי בלארוס ופרטיזנים שנאבקו בצבא הגרמני אינם גורסים זאת. עם מלוא ההערכה לפעילותם הקרבית והאמיצה של הפרטיזנים, לא היה להם די כוח צבאי כדי לעצור צבא מיומן ומשולהב שדברי הפיהרר ותעמולתו מניעים אותו. ואם כך הדברים אמורים כשהפרטיזנים היו תנועה משמעותית ומטרידה, לקראת סוף המלחמה, לא כל שכן בשלב הראשון ללחימתם.

עדיין, ההיסטוריה הוכיחה ש'גנרל חורף' הרוסי הוא שהביס את צבא גרמניה. עוצמת הטבע החורפי הקפוא גדול בהרבה מכל מאבק אנושי, הרואי ככל שיהיה.

ערכה הסגולי של התנועה הפרטיזנית הוא בהעלאת המורל בקרב האוכלוסייה האזרחית, דבר שאִפשר את העמידה נגד הפולש הגרמני. תמורה זו בדעת הקהלה לא באה בין לילה, אלא נוצרה כתהליך מתמשך, והגורם הראשוני והמרכזי לכך היה עצם קיומה של התנועה הפרטיזנית.

האיכרים בשטחים הכבושים היו מאוחדים בכמיהה לבטל את הקולקטיביזציה שנכפתה עליהם על ידי המשטר הסובייטי. הם חשבו שתחת הכיבוש הגרמני חייהם יהפכו לנוחים יותר, ורצו להפיק מהשלטון הגרמני החדש את היתרונות הכלכליים שזומנו להם. עברו ימים – ועיניהם נפקחו, אך הם לא מיהרו להזדהות עם הפרטיזנים. הם ידעו מה יהיה מחיר ההזדהות.

מי מעוניין לצפות בבית שלו ובחווה מספקת המזון שלו – מוצתים בידי גרמנים קשוחי פנים? מי מעלה בלהבות את התקווה לקורת גג של התרגעות בתוך ים המלחמה השוצף סביב?

עם זאת, הפרטיזנים בהופעתם ובפעילותם שימרו וקיימו בטריטוריות הכבושות את הזיקה למשטר הסובייטי, ואפשרו למיתוס הסובייטי להישרד במידה מסוימת. באופן פרדוקסלי, בניגוד להשלטת האווירה הקומוניסטית (בתקופה מסוימת הייתה התנועה הפרטיזנית בבלארוס זרוע נוספת של הצבא הקומוניסטי), טיפחה התנועה הפרטיזנית את הרצון לאי-ליגאליזם, רצון עצמאות ושחרור. רצונות מהסוג שדוכא ביד קשה במשטר הטוטליטרי הסובייטי שהפחד ממנו הוטבע בנפשו של האדם הסובייטי. הפרטיזנים עוררו תקוות כמוסות.

לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית, לאחר שנחשף פרצופו הרצחני של הנאציזם הגרמני, כלפי היהודים בפרט וכלפי האוכלוסייה האזרחית בכלל – גברה ההזדהות עם הפרטיזנים והעמיקה ההתנגדות לגרמנים.

פעילות הפרטיזנים הקטינה את ניסיונות הגרמנים ל'פציפיקציה' – המטבע הלשוני הנאצי לטרור הרצחני שלהם – והחלישה את האמונה בניצחון הגרמני בקרב האוכלוסייה האזרחית תוך אזכור מתמיד שיש עין פקוחה ומפקחת של שלטון סובייטי. פיקוח שהרתיע רבים משיתוף פעולה עם הגרמנים.

הפרטיזנים יצרו דגם ייחודי של התקוממות, בסיועם ההולך וגובר של הסובייטים ובהכוונתם.

3 - התנועה הפרטיזנית הבלארוסית

התנועה הפרטיזנית הבלארוסית הייתה הגדולה בין כל התנועות הפרטיזניות בשטחים הכבושים על ידי גרמניה. בין הגורמים העיקריים לכך היו יערות העד ושטחי הביצות המצויים בבלארוס באזור הנקרא פולסיה. אלה הם מקומות מסתור אידאליים ללוחמת גרילה.

מי היו חברי התנועה הפרטיזנית בבלארוס?

1. חברי המפלגה הקומוניסטית – פעילים ברשויות הסובייטיות השונות שלא הספיקו לסגת או סתם ככה נשארו בשטח מכל סיבה אחרת, והייתה להם בררה אחת מן השתיים: להילחם או להיות מחוסלים על ידי הגרמנים.

2. המכותרים – יחידות קטנות של חיילים וקצינים של הצבא האדום שמצאו את עצמם מכותרים על ידי האויב. הם המשיכו את חייהם במסתור היערות, ועם בוא האביב החלו להתאחד ולהתגבש לקבוצות פרטיזניות קטנות. הקבוצות אגרו נשק, נאבקו על קיומן (מזון, ביגוד) ובמשך הזמן החלו בפעולות קרביות, מארבים ומעשי חבלה בהיקפים מצומצמים.

3. חיילים של הצבא האדום שנותקו מיחידותיהם בגלל פלישת גרמניה – "פרימאקים". הם פנו לעבוד בכפרים, לרוב במשפחות שהגברים שלהם גויסו לצבא האדום. ב-1942 הם נקראו להתייצב לפני הגרמנים לרישום, אבל הרישום לא היה תמים בכלל. הנרשמים נשלחו למחנות שבי או למחנות עבודה, ובשניהם עונו והורעבו. חלק ניכר מהם נמלטו ליערות.

4. קבוצות לוחמה שאומנו בעורף הסובייטי – אנשים שהיו במחנות אימונים ובבתי ספר לחבלה והגיעו ליערות כשברשותם נשק חדש וציוד. לפעמים הועברו רגלית, ולפעמים הוצנחו ממטוסים לריכוזים פרטיזניים. קבוצות אלה היו מחלקות מיוחדות בשם 'ספצ-גרופה', אשר מילאו תפקידי חבלה וגם פעולות ריגול ובילוש לטובת הצבא האדום. לרשותם עמדו מכשירי קשר מתאימים, ולעיתים קרובות ערכו מארבים ופעולות קרביות אחרות. היו ביניהן גם קבוצות שהרחיבו את שורותיהן והקימו יחידות פרטיזניות גדולות שפעלו בשיתוף פעולה עם יתר היחידות הפרטיזניות באזור. הם זכו ליחס מכובד מצד יתר הפרטיזנים בסביבה ושימשו נציגים רשמיים של השלטונות הסובייטיים. הם גילו פתיחות לטיעוניהם של היהודים ביחידות הפרטיזניות על מעשי העוול והאפליה שנגרמו להם על ידי פרטיזנים אחרים.

5. בני נוער בגיל גיוס – גם זה היה סוג של הימלטות ליערות. משנת 1942 ואילך גייסו הגרמנים את בני הנוער לפורמציות צבאיות שלהם או לעבודה בגרמניה. חלק ניכר מנוער זה העדיפו לערוק ולהצטרף ליחידות פרטיזניות.

6. שבויי מלחמה – חיילי הצבא האדום שנלקחו בשבי הגרמני הוחזקו בתנאים של עבודת פרך, רעב וקור. הם עונו, הוכו והומתו בידי הגרמנים. לא פלא, אפוא, שבריחה הייתה הדבר הראשון ששבויי מלחמה חשבו עליו. חלק מהם אכן הצליחו להימלט והגיעו ליחידות הפרטיזניות. פרטיזנים אלה היו בעייתיים מבחינת החשיבה המעוותת שספגו במחנות השבי הרוויים בתעמולה הגרמנית הארסית. תעמולה אנטישמית שחלחלה לתוכם. רבים מהם לא הפכו את עורם בבואם ליחידות הפרטיזניות והיו לכך תוצאות מרות בכל הנוגע ליהודים בתוך היחידות הפרטיזניות, ובמיוחד לגבי היהודים ששוטטו ביערות בדד.

7. צעירים בלארוסים או רוסים – בפרט אלה שאחיהם או קרוביהם לחמו בשורות הפרטיזנים או בצבא האדום וממילא היו מועדים לעונש מצד הגרמנים. הם העדיפו לברוח ליערות.

8. משפחות איכרים שיצאו ליערות בהרכב מלא – הגרמנים במרדפם אחר פרטיזנים העלו באש כפרים שלמים משום שחלק מתושביהם הצטרפו לפרטיזנים או סייעו להם. כך החלו משפחות איכרים לנהור ליערות כשהיחידות הפרטיזניות שלידן התמקמו – שימשו להן כחסות וגם סייעו להם במזונות. כך קמו 'מחנות המשפחה' לא-יהודיים רבים ליד היחידות הפרטיזניות.

9. יהודים שברחו מהגטאות. בריחה זו גברה לאחר האקציות שבהם נחטפו יהודים אל המוות הבטוח, והשפעה נוספת הייתה עם התעוררותם של ארגוני המחתרת בגטאות.

התפתחות התנועה הפרטיזנית בבלארוס

התגבשות הפרטיזנים נעשתה בשני שלבים:

שלב ראשון – מתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות עד לספטמבר 1942.

בראשיתו של שלב זה עדיין נלחמו קבוצות מכותרות של הצבא האדום. חלק מהן נלקחו בשבי, חלק החליט להישאר ביער ולהמשיך בלוחמה פרטיזנית, וחלק התפזר בכפרים.

הקבוצות שהמשיכו להתקיים ביער היו קבוצות משוטטות, או כפי שקראו להן "קבוצות פראיות". אלה היו קבוצות שלא חלה עליהן שום משמעת צבאית, והן פעלו כטוב בעיניהן. הנשק שבידיהן היה מועט והן חיפשו מקורות מזון, ביגוד ומסתור.

לא היה קשר בין קבוצה לרעותה.

לא היו להן בסיסים קבועים.

הציוד היה דל.

פעולות הקבוצות הסתכמו במארב מדי פעם או בחבלה ברכוש האויב בהיקף מצומצם.

מפאת חוסר סמכות ומשמעת בקבוצות הללו לא בחלו במעשי גזל, והאיכרים הסמוכים אליהם העבירו את שם הרע מפה לאוזן.

בזמן שוטטות קבוצות פרטיזנים פראיות אלה, התחולל חיסול חלקי או מלא של גטאות רבים בבלארוס. לנמלטים היהודים לא שימשו פרטיזנים אלה כתובת ביער, כי הם לא היו צפויים. כשנתקלה קבוצת נמלטים יהודים בקבוצות פרטיזנים – היה זה כמו היתקלות בקבוצת שודדים, ולעיתים קרובות הדברים הגיעו למעשי רצח.

הטיעון הרווח בין הפרטיזנים היה שאינם מקבלים אנשים ללא נשק, אך במקרים רבים היו טיעוניהם בסגנון אנטישמי קלאסי ורודף בצע: "את כספכם וזהבכם מסרתם לגרמנים ולא לנו, לכן אין לכם מה לחפש אצלנו". במקרים רבים הם לקחו בדרכי עורמה את מעט הנשק שבידי היהודים ומסרוהו לפרטיזנים לא-יהודים. אם ההיתקלות לא נגמרה ברצח – צריך היה לברך ברכת "הגומל".

שלב שני – החל מסוף קיץ 1942 עד לשחרור ביולי 1944.

בשלב זה התאחדו קבוצות פרטיזנים, התגבשו והפכו לגדודים שכינויים היה 'אוטריאדים'.

בתוך הגדוד הפרטיזני פעלו מפקד גדוד, קומיסר, ראש מטה, מפקד סיירת, ראש המחלקה המיוחדת, מפקדי פלוגות, מדריך פוליטי שכינוי היה 'פוליטרוק', מפקדי מחלקות ומפקדי כיתות.

שמות הגדודים היו על שם גיבורים היסטוריים רוסים, גיבורי מלחמת האזרחים ומנהיגים סובייטים. הצמיחה של הפרטיזנים הובילה לחלוקה מסודרת של גדודי הלוחמים: הגדודים חוברו לבריגדות, והבריגדות לאוגדות.

התנועה הפרטיזנית הפכה למערכת צבאית ששמרה על קשר רציף בין מפקדי הגדודים, הבריגדות והאוגדות, והמפקדים הטילו משמעת מחמירה ביחידותיהם. משמעת צבאית לכל דבר.

ההוראה הייתה ברורה:

כל קבוצה פרטיזנית חייבת להתחבר עם גדוד כלשהו בסביבה הקרובה ולקבל את המשמעת הפרטיזנית. ולא –יוטל על אנשיה עונש מוות. ביערות נעשו סריקות שמטרתן הייתה להחיל את המשמעת הפרטיזנית על כל הקבוצות שעדיין שוטטו ביערות.

בשלב זה התהדקו הקשרים בין הבריגדות לבין מרכז התנועה הפרטיזנית בעורף הסובייטי, נשלחו שליחים מהמרכז אל יערות הפרטיזנים, המרכז הפרטיזני שלח דרך האוויר קבוצות לוחמות, נשק וציוד, והגדודים שלחו בדרך זו פצועים אל העורף הסובייטי. קשר כזה היה גם דרך היבשה במה שכונה 'שערי סוראז''. בריכוזים הפרטיזניים הוקמו גם תחנות-שידור שקיבלו הוראות וידיעות ממרכז התנועה.

הכוח המניע העיקרי לתנועה הפרטיזנית בשני השלבים הייתה המפלגה הקומוניסטית הרוסית. מטעמה ובשמה נערכה התנועה הפרטיזנית במערך הפנימי שלה ובפעילותה הצבאית. בכל ריכוז פרטיזני גדול ישבו אנשי ה'אובקום', הלוא הוא הוועד הקומוניסטי האזורי שדעתו הייתה מכרעת בכל עניין.

שערי סוראז' בעקבות הניצחון של "גנרל חורף"

עם כישלונו של הצבא הגרמני על יד מוסקבה בדצמבר 1941 – הסתמנה גאות בתנועה הפרטיזנית, למרות קשיי החורף הבלארוסי המקפיא.

הפרטיזנים עדיין נמנעו מלהיתקל בצבא הגרמני פנים אל פנים. הם בנו בסיסים, התקיפו יישובים שבהם לא חנו חילות מצב גרמניים ופעלו בקרב האוכלוסייה כדי לזכות באמונה.

בפברואר 1942 הגיעו יחידות התקפה של הצבא האדום לאזור ווייליז'-אושוויאטה על גבולה של בלארוס. הגרמנים היו ממוקדים בחזית המוסקבאית, והפרטיזנים ניצלו את העורף הגרמני שנחלש כדי לפרוץ דרך בין היחידות הפרטיזניות לבין הכוחות הקדמיים של הצבא האדום, דרך שנקראה 'שערי סוראז''.

בצפון מזרח בלארוס נוצר שדה מעבר ברוחב של ארבעים קילומטרים בין הארמיות הגרמניות 'צפון' ו'צנטר'. בקצות השדה הזה היו העיירות ווייליז' ואושוויאטה, שהיו כשני עמודי שער לגבול שבין הגרמנים לבלארוסים. ל'שער' הזה שהשתרע על פני אלף ושש מאות קילומטרים רבועים קראו 'שערי סוראז''.

לשדה זה היה תפקיד חשוב בקשר בין המטה הפרטיזני הבלארוסי לתנועה הפרטיזנית הכללית. דרך שער סוראז' הועברו לעורף הגרמני אנשים, נשק וציוד. אמנם השערים שימשו בעיקר את האזורים הסמוכים להם מצד מערב, ואילו לאזורים רחוקים יותר צריך היה להעביר אנשים וציוד בדרך האוויר, אבל עדיין הם הביאו רווחה והקלה.

ממרץ עד ספטמבר 1942 הועברו דרך ה'שערים' הללו כמה וכמה אלפי רובים, רובים אוטומטיים ותותחים.

הייתה גם תנועה בכיוון הפוך, מהמערב למזרח. דרך שערי סוראז' הועברה אספקת מזון, גרעינים, תפוחי אדמה ובקר לצבא האדום שלחם בחזית וגם כוח אדם עבר דרכם

בקיץ 1942 הועברו מהעורף וגויסו לצבא האדום כעשרים אלף איש. באזורי מינסק, פולסיה המזרחית ואזורים אחרים אורגן גיוס נרחב לצבא האדום שלא בחל במתגייסים: פרטיזנים פצועים כמו גם יהודים ממחנות המשפחה מאזור וילייקה ודוקשיץ, שחלקם הגיע לעורף הסובייטי ומצא את עצמו מוטל לקלחת הלוחמה הפרטיזנית.

השמירה על שערי סוראז' הופקדה בידי הבריגדה הפרטיזנית הבלארוסית הראשונה בפיקודו של שמירב ששיתף פעולה עם הצבא האדום, אבל שערים אלה נסגרו בספטמבר 1942, אז סגר האויב את שערי סוראז'. חיל האוויר הסובייטי מילא את מקומם.

4 - מהמסתור לשליטה הגלויה

הניצחון הגדול של הצבא האדום על יד סטלינגרד רומם את רוח הפרטיזנים. התחושה שהניצחון בוא יבוא בקרוב כבשה את לב הפרטיזנים ולב האוכלוסייה האזרחית, והקשר ביניהם שופר.

יחידות פרטיזניות החלו להפגין שליטה בשטחים כפריים רבים, ואף הופיעו בהם לאור היום. היו מקרים שמפקדים פרטיזניים הופיעו בנאומים לאור היום, בכנסיות הכפרים בימי ראשון בשבוע, וזכו לאהדה רבה מצד האוכלוסייה. יחסם של הפרטיזנים לנמלטים היהודים מהגטאות נעשה גמיש יותר ומקבל יותר. הגלגל התהפך. עכשיו היו אלה הגרמנים שישבו מבוצרים בתוך עיירות וערים מחשש להתקפות פתע של הפרטיזנים.

השטחים הכבושים נחלקו לשלושה אזורים:

1. אזורים בשליטה גרמנית

2. אזורים בשליטה גרמנית ופיקוח פרטיזני

3. אזורים בשליטה פרטיזנית

בשלב זה היו כשישים אחוז משטחי בלארוס תחת שלטון הפרטיזנים. אז גם הוקמו המחנות המשפחתיים הלא-יהודיים.

הרציחות ההמוניות בגטאות בלארוס המערבית התרחשו בחלקן בשלב הראשון ובחלקן על קו התפר בין שני השלבים, כך שרק מיעוטם של הנמלטים מהגטאות יכלו להיעזר לפעמים בגמישותם של הפרטיזנים, ובמיוחד – של המפקדים הפרטיזניים הלא-יהודיים. סוף כל סוף לא הצמיחה המלחמה אהבה מיוחדת ליהודי המצוי שכולם הפכוהו לבשר תותחים.

טקטיקה פרטיזנית

הדבר העיקרי ברשות הפרטיזן היה הנשק. עם קבלתו – התחוללה תמורת פלא בהתנהגותו. דומה כי לא רק אמצעי מגן והתקפה ניתן לו כי אם כלי ששינה אותו, את ראייתו בסובב אותו, כלי שאפשר לו לנשום נשימה אחרת: מתחושה אפסית של לא-כלום – לשליטה בעניינים. עם הכלי ביד נדמה היה לו שהכול שלו, ואין דבר שלא יכבוש בעזרתו. רק אתמול הוא דרך בשדות, בכפרים, רכון וחרד לכל אבחה ואוושה ומפחד מאור השמש, וכבר היום בצאתו מהיער ברכיבה או ברגל כשהנשק תלוי על צווארו, הוא התהלך כאדון הארץ והחיים.

עם הזמן התגבשה הטקטיקה הפרטיזנית שהפכה לטבע שני לכל איש ביער:

 "העץ וחשכת הלילה – בני בריתך הנאמנים ביותר".

 "החורף – ידידך: יומו קצר ולילו ארוך".

 "מן הכיתור עליך לצאת בכל המהירות, שאם לא כן – לא תצא כלל".

 "היה תמיד בעורפו של האויב והחזק אותו באשליה מתמדת שהוא רודף אחריך".

 "עיקר כוחך בהפתעה".

לוחמה פרטיזנית דומה לכדורון של כספית, המשתבר לרסיסים ומסוגל להתגבש על נקלה שוב ושוב על ידי איחודם מחדש של רסיסיו. קבוצה פרטיזנית בכל מספר שהוא חייבת ומסוגלת להילחם, ואפילו כשהפרטיזן הוא לבדו.

הפרטיזנים מצאו שיטות להאדיר את שמם בעיני האוכלוסייה. כאשר רצו להטיל את פחדם על כפר עוין היו נכנסים בלילה עשרה או חמישה עשר איש בתוך חמש-שש עגלות, עושים סיבובי סרק בתוך הכפר, ומקימים רעש גדול תוך כדי שהותם ולפני צאתם ממנו. למחרת היה הכפר כולו משיח על "300 פרטיזנים חמושים שעברו את הכפר בכיוון תחנת המשטרה הגרמנית".

הייתה שיטה נוספת: קבוצה פרטיזנית נכנסת בלילה לכפר. מעירים איכר משנתו ובנוכחותו מוציא המפקד הוראות לשאר: "מקלע אחד להעמיד בכניסה לכפר, מקלע נוסף – בעברו האחר, ומרגמה – מעל גבעת בית העלמין ממול". למעשה עוד לא היו אפילו רובים לכולם, אולם למחרת בכפר דיברו על "כוח פרטיזני חמוש במקלעים, מרגמות ותותחים".

האגדה הוסיפה לפרטיזנים את הכוח הממשי שחסר להם ואף מעבר לו, ככל שהדמיון מסוגל ליצור.

הניידות היא אם הטקטיקה הפרטיזנית ועמדה לעזרתם. "פגע וברח" הוא אחד מעקרונותיהם החשובים של הפרטיזים, אחד ממגיניהם הגדולים. תכסיסי עורמה ושיטות פיקחיות, תחבולות מחוכמים ודומיהם היו האמצעי לשרוד. היוזמה הייתה צריכה להיות תמיד בידי הפרטיזנים, כי אין נכנסים לקרב הגנה. ואם, בלית בררה, נכנסים – יש להחזיק בקרב עד שקיעת החמה, ואז בחסותו של הלילה – לנתק מגע מהאויב.

משוטטות להתקפה

אוגדתו של בוז'נקו (שקיבל את הכינוי 'קפוסטה') קיבלה פקודה להפוך לאזורים פרטיזניים את גלילות גרודנה וביאליסטוק שהוכללו על ידי הגרמנים בגבולות הרייך. בנובמבר 1943 יצאה האוגדה לדרך. קולות שקשוק המים וטיפות שניתזו והרטיבו את השיירה היו חלק בלתי נפרד מחציית נהר הניימן. המסע שבו נעה האוגדה לאורך כביש לידה-גרודנה לאור היום עם כל הכבודה: עגלות, נשק כבד, תחמושת והאנשים שעליה – הייתה ניצחון צרוף. פה ושם גם נפלטו צרורות מתתי המקלעים של הפרטיזנים כשהתקיפו חילות מצב בדרכם. עוד כמה גרמנים הפסיקו את מסכת חייהם רצופת הרוע.

אבל לא תמיד הייתה ההצלחה לצדם.

יחידות גרמניות שהיו בדרכן לחזית התקיפו את האוגדה בירי כבד, ואז עזבו הפרטיזנים את העגלות ונסוגו לפושצ'ה הליפיצ'יאנית. ההתקפות הללו לא הרתיעו את הפרטיזנים. עד אפריל 1944 העביר בוז'נקו את אוגדתו בקבוצות קטנות דרך ביצות ויערות, פיזר אותן באזורי היעד שלהן והצליח במשימתו. הם הגיעו בשלום.

התכסיסים והתחבולות היו חלק בלתי נפרד מסדר היום, חלק שצבע בחיוכים את תמונת הירי וההרג שהם היו חלק בלתי נפרד ממנה. 'בית המרחץ לשעה ארבע', למשל, היה תכסיס נחמד ואהוב על הפרטיזנים:

פלוגה מגדוד אורדזניקידזה חדרה לכפר וסילביץ'. הפרטיזנים התחזו לשתויים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם והזמינו אצל ראש הכפר הכנת מים חמים בבית המרחץ לשעה ארבע אחר הצהריים. ממש כפי שצפו הפרטיזנים, משתף פעולה עם הגרמנים יצא לכפר הסמוך והודיע להם על מבצע תפיסה רחב כשכל הפרטיזנים אמורים להיות מרוכזים בשעה ארבע.

חמש דקות לארבע.

הדרך לבית המרחץ הייתה רצופה בעצים עבותים שגוננו על הפרטיזנים שהתחבאו ביניהם. שבע מכוניות מלאות גרמנים ושוטרים בלארוסים דהרו בדממה כדי להצליח סוף סוף לתפוס את הפרטיזנים על חם. דלתות המכוניות נפתחו בבת אחת וקבוצת הגרמנים והבלארוסים התייצבה בסדר גרמני אופייני מול דלת בית המרחץ. אש קטלנית ניתכה עליהם בבת אחת מכיוון העצים. אש קטלנית ומדויקת. המארב הפרטיזני השמיד חמישים חיילים גרמנים עם מפקדם וגם שוטרים בלארוסים שהצטרפו אליהם. מבצע נוסף הסתיים בהצלחה.

לילות החורף הארוכים היו יתרון גדול לפרטיזנים. בלילות כאלה אפשר להספיק לצאת למרחקים, למקש מסילה, לערוך פעולה כלכלית (כינוי מכובס לגנבת מזון כדי שיהיה מה לאכול ביער), ולחזור לקצה היער בטרם יפציע השחר.

לילות החורף היו כר פורה כל כך לפרטיזנים, עד שהגרמנים נאלצו להפסיק את תנועת הרכבות בלילות, באזורים מסוימים.

ביטוח מפני הפתעות בלתי צפויות

השמירה על הבסיס הפרטיזני הבטיחה זהירות מהתנפלות פתע של האויב. היו בה שלושה מרכיבים:

1. שמירה נקודתית במרחק של כמה מטרים מהבסיס וגם מספר שומרים בתוך הבסיס עצמו.

2. שמירה ליד צירי התנועה במרחק של חמישה עד שבעה ק"מ מהבסיס.

3. שמירה סיורית-היקפית של קבוצת סיירים רוכבים שהיו נעים מנקודת שמירה אחת לשנייה כדי לאסוף מידע על המתרחש.

נוסף לשמירה הפעילה, הייתה בכל יום נבחרת סיסמה בידי המטה. רק ידיעת הסיסמה אפשרה להיכנס לבסיס.

היחידה הפרטיזנית גם נעזרה בקשרים שפיתחה עם אנשי אמון בכפרים שהיו מעבירים על ידי הסיירת ידיעות על תנועות צבא גרמני באזור או על כל סכנה אחרת. באזורים מסוימים קראו להם 'לגלשצ'יקים'.

לפעמים היו הגרמנים חודרים לאזור היערות כדי לצוד את הפרטיזנים ולהשמיד אותם, אולם הפרטיזנים לא נגררו להתקפת פנים אל פנים. הם ידעו את מגבלותיהם בתחמושת. 'הסבלנות תנצח', היו משננים באומץ ומתחבאים טוב יותר. המציאות הוכיחה את חכמת הטקטיקה שלהם: הם יצאו מן המערכה באבדות אפסיות.

לאחר מסעותיהם נגד הפרטיזנים היו הגרמנים מפרסמים מספרים מדהימים בהיקפיהם על אבדות הפרטיזנים, אולם בעצם מספרים אלה כללו אזרחים שלווים שנרצחו על ידם. בעיקר אזרחים יהודים. הגרמנים המירו את מספרי היהודים שנרצחו בגטאות על ידם בדיווחים על אבדות הפרטיזנים. דרך זו של פרסום על "אלפי בנדיטים שנפלו" באה להסוות את מיעוט הצלחותיהם בקרבות עם הפרטיזנים, וגם לנסות לשמור על יוקרתם בעיני האוכלוסייה האזרחית.

נוסף לתעמולה על אבדות הפרטיזנים, כביכול, היו גם הפצצות גרמניות מהאוויר. לצערם הרב של הגרמנים, ההפצצות על הפרטיזנים לא היו יעילות.

ליחידות הפרטיזנים שזינבו בעורף הגרמני הייתה חשיבות מודיעינית מרובה, גם כשנמצאו במרחק של שש מאות ק"מ מהחזית. ואם כך כשהיו במרחק מן החזית, קל וחומר כשהתקרבה החזית לבסיסי הפרטיזנים, עם התקפת הצבא האדום ב-23 ביוני 1944. או אז חשיבות זו התעצמה בבת אחת ונהייתה קריטית.

הקשרים בין היחידות הקדמיות של הצבא האדום עם היחידות הפרטיזניות התהדקו. חיילים סובייטים מיחידות המודיעין של הצבא האדום בלשו אחר תנועות הצבא הגרמני הנסוג. הם לא נשארו בידיים ריקות. החיילים התחמקו אחד-אחד לתוככי הפושצ'ות כשהם סוחבים בידיהם משדרים. הם הגיעו לבסיסי הפרטיזנים, ומשם שידרו אל יחידות החזית את המידע החשוב שליקטו בדרך.

תפקיד הפרטיזנים לא הסתכם באירוח חביב והגשת כיבוד, שיתוף הפעולה כלל פילוח העוזרים והמפריעים מקרב האוכלוסייה המקומית, עזרה בדרכי גישה מקוצרות, הושטת יד פעילה לחבלה ברכוש מלחמה גרמני, וחיסולם של חיילים ומפקדים נאציים שהתעקשו לא לסגת מהשטחים שנכבשו על ידם.

היחידות הפרטיזניות היו חזית שנייה. חזית שחסמה את נסיגת הכוחות הגרמניים.

5 - יהודי האזורים הכבושים בברית המועצות – נכחדו

בכל הערים והעיירות, ואפילו בישובים הכפריים, התבססה בשנות המלחמה מחתרת אנטי נאצית שפעלה נגד הפולש בשטח הכבוש: האזורים המזרחיים של ביאלורוסיה, שטחים נרחבים באוקראינה, ר. ס. פ. ס. ר. [=רפובליקה-סובייטית-פדרטיבית-סוציאליסטית-רוסית]; קרים וקווקז.

רוב פעילי המחתרת היו חברי המפלגה וה'קומסומול' לשעבר, והושארו לתפקיד זה בעורף. יחידות פרטיזניות שפעלו בסביבה שמרו על קשר הדוק בין ארגוני המחתרת הסובייטית בערים ובין הפרטיזנים שביערות הסביבה לצרכי מודיעין, סיור ואפילו חבלה.

האם עזרה המחתרת הסובייטית שחבריה היו עדים חיים להשמדת האוכלוסייה היהודית, בהצלת יהודים? האם עזרה האוכלוסייה הלא-יהודית באזורי הכיבוש הסובייטיים לשכניה היהודים, בימי השואה?

לא.

הרעיון של 'אחוות עמים' התמוסס והתפצפץ בקול נפץ עז ונחלי דם קרושים דבקו סביבו. דווקא בשטחים הכבושים של רוסיה הסובייטית, מקום שפעלה מחתרת כה ענפה ומצליחה גם בערים וגם ביערות, מקום שהאוכלוסייה בו חונכה במשך עשרים וארבע שנים (עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה) ברוח של 'אחוות עמים' ושוויון מלא בחובות ובזכויות לכל עמי הפדרציה הסובייטית, דווקא שם ניצלו רק מעטים מבין היהודים שלא פונו ונשארו במקומותיהם.

לחובתה של רוסיה הסובייטית ייאמר שיהודיה הושמדו כמעט לחלוטין בעזרת משתפי פעולה מקומיים, הרבה יותר מאשר באזורים המערביים של בלארוס ואוקראינה שנמצאו תחת שלטון סובייטי רק בין השנים 1939-1941, ואפילו בפולין האנטישמית אפשרו התושבים ליותר יהודים לשרוד.

לפי נתונים סטטיסטיים לא-מדויקים, הושמדו ברוסיה מיליון וארבע מאות אלף מבין שלושת המיליונים שחיו ברוסיה בגבולותיה הקודמים. זאת, מבלי לחשב את הארצות שסופחו בשנת 1939. כלומר: קרוב למחצית מהאוכלוסיה הושמדה.

לפי אומדן פונו למעלה ממיליון יהודים מאזורי המערב לעומקי רוסיה עם פלישת הגרמנים. למעלה מחצי מיליון יהודים ישבו באזורים הלא-כבושים של רוסיה.

היחס בין גילויי אנושיות לגילויי חייתיות

היו גילויי גבורה של גויים שהצילו יהודים, היו חסידי אומות העולם, אבל אין לטעות ולחשוב שעל כל רוצח היה גוי טוב לב, ועל כל מסגיר לגרמנים היה מחרף נפשו למות ובלבד להציל קבוצת יהודים. לא ולא! על כל ניצול יש אלפים ועשרות אלפים שנרצחו. הרבה מהם בידיהם תאבות הדם של שכניהם 'הטובים'. לאן נעלמו למעלה משבע מאות יהודי רוקיטנה שהצליחו לברוח, ורק מיעוטם הזעיר נשאר בחיים? איפה שש מאות יהודי לאחווה? חמש מאות יהודי קוברין?

בפולסיה המערבית, כדוגמה, שנאו רוב האוכלוסייה את היהודים והתנהגותם אליהם כשנמלטו מהגטאות הייתה בשנאה עמוקה בת רבדים אפלים. הגרמנים רק ניצחו על מקהלת הרציחות, והקפידו לתגמל יפה את המסייעים להם, ומסייעים היו להם רבים: בלארוסים, פולנים ואוקראינים שאכלסו את פולסיה המערבית. אלה האחרונים היו הגרועים ביותר.

יוסף סגל מרוקיטנה מעיד:

"האוקראינים משנת 1941 איבדו צלם אלוקים, בגלותם את שורש נשמתם האמיתית – טבע חיות טרף הצמאות לדם, שבאכזריותם אף עלו על הנאצים – מדריכיהם בהשמדת יהודים"...

יהודים רבים שהצליחו להימלט מכיכרות השוק שהמוני יהודים רוכזו בהם, נרצחו באכזריות בידי האוכלוסייה האזרחית או הוסגרו לידי הגרמנים.

גילויי הזדהות והבנה כלפי היהודים היו תופעות יוצאות דופן, של יחידים בלבד. לכלל העמים הייתה שנאה רצחנית כלפי יהודים, שנאה שבאה לידי ביטוי זוועתי בשנות מלחמת העולם השנייה.

רבים ניסו להגדיר את סוג השנאה הזאת שהיא תרכובת של גורמים: מקורות עויינים של הנצרות, מסורת של מעשי רצח באירועים היסטוריים בעבר, חידוד השנאה בתקופת השלטון הסובייטי בשנים 1941-1939, התעמולה הגרמנית האכזרית שחלחלה אל האוכלוסייה האזרחית וגם פועל יוצא מאופיים ותכונותיהם האישיות של הרוצחים.

מלבד כל אלה, עצם קיומה של מלחמה היה סביבה מסייעת לרצחנות. כשאקדחים ורובים ותת מקלעים ומכונות ירייה הופכות לחלק מסדר היום, הופכת משימת קטיעת החיים של מישהו למאורע פעוט ומתבקש בתוך לב שמתחספס והולך. הם הקשיבו והביטו במה שקורה סביבם והעתיקו את הדגם בחריצות לתוך תוכם. רצח יהודים מתקבל בתשואות כדבר טוב ומוביל דעת קהל? הם עושים זאת.

המצילים, המסייעים, המסתכנים, ואלה ששילמו בחייהם על מעשי ההצלה – היו פשוטי עם, לכאורה, אבל היו בהם תעצומות נפש של הליכה נגד הזרם. מקור התנהגותם היה ברגש ההומני שהיה טבוע בהם עמוק, באצילות נפשם הבסיסית. רובם של המצילים היו אנשים מאמינים שהאמינו שהמעשה שלעיתים קרובות סיכן את שלומם ואת חייהם נגזר מאמונתם הדתית ושהם עושים בכך את רצון האלוקים. ה'שטונדיסטים', למשל, היו דוגמה מובהקת לאנשים שעשו את מעשיהם האצילים מתוך כבוד לעם הנבחר ומתוך אמונה שהעם היהודי נושא את דבר האלוקים, ועל כן מעשה ההצלה היא חובה קדושה.

הדת הנוצרית הייתה אמביוולנטית, בהתאם לפירושים שניתנו לה על ידי המאמינים. היו שראו בה מקור והצדקה לשנאת יהודים – והם רוב רובם של המאמינים הנוצריים, והיו שבשבילם הדת הייתה מקור להתעלות נפשם וגילויי אצילותה.

פרטיזנים יהודים ופרטיזנים לא יהודים

ליד אגם אוקונין ישבה קבוצת יהודים שמנתה שלושה עשר איש, רובם צעירים, וביניהם טניה בטלין, אסתר רונלנד ואחרים. כמה רוסים הצטרפו אליהם, כביכול כדי לבדוק אפשרות לצרפם ליחידה פרטיזנית – אבל הרוסים דקרו אותם בפגיונות.

שמואל אייזנשטיין היה היחיד שקיבל שתי דקירות בפגיון ולא יותר, ונשאר בחיים. "כשבאו אלי לא זזתי עד שגמרו לשדוד ונעלמו", סיפר לאחר מכן. צעקות חברי קבוצתו ומראיהם המתפתל עוד עלה בזכרונו ימים רבים אחרי אותו יום אדום מדם שבו רץ חמישה עשר קילומטרים עד שקיבל במחנה הסמוך טיפול ראשון מדוקטור ולודבסקי.

עד שלהי 1942, סיפורו של אייזנשטיין היה נפוץ בבלארוס. החבורות הפרטיזניות הבודדות, או כפי שמקובל לקרוא להן – "הכנופיות הפרטיזניות", פעלו על פי גחמותיהם או גחמות מפקדן, ללא משמעת וכפיפות לדרג גבוה יותר, וללא כל פיקוח על מעשיהן. רצח של יהודים לא חייב נתינת דין וחשבון לגוף כלשהו, וממילא עסקו בכך הכנופיות הללו כשעשוע לשעות הפנאי או כסיפוק דחפים אנטישמיים.

מסוף 1942 עד לשחרור, רוכזו כל הפלגים הפרטיזניים תחת קורת גג אחת וחוייבו בדיווח על כל מעשיהן. לפחות למראית עין, שוב לא היה היתר לרצוח יהודים סתם כך. אמנם עצם חובת הדיווח לגורם גבוה יותר חייבה את הפרטיזנים ביותר אחריות, התחשבות וזהירות אבל לא הרבה יותר מזה.

למעשה, כאשר הייתה השתוללות חמורה של פרטיזנים רוסיים כנגד פרטיזנים יהודיים, השתוללות יצרים שלא ניתן היה לטשטשה, כמו מעשה רצח, הרי התשובה המוסמכת של המפקד או הקומיסר הייתה: "עכשיו עלינו להילחם. את המשפט נערוך לאחר המלחמה". קשה עד בלתי אפשרי להוכיח שאכן התקיימו משפטים כאלה לאחר המלחמה.

עד כדי כך הייתה חומרת הדברים, עד שבגלל חוסר הביטחון הבסיסי באפשרות לחיות בגין מעשי הכנופיות הפרטיזניות – חלק מהיהודים שברחו ליער חזרו לגטו כשעוד היה קיים. בגטו לפחות היה אויב אחד ברור ומוגדר ולא מנוסה טראומטית מכל דמות שחלפה בין העצים ולצד השבילים.

טבח ביהודי בוברויסק

בספרו 'ארץ הפרטיזנים' מתאר ב' ליבאנצאב את טבח היהודים בעיר בוברויסק שבבלארוס המזרחית.

7 בנובמבר 1941.

המחתרת הקומוניסטית בעיר ידעה על הכנות הגרמנים לטבח והתרתה ביהודים וקראה להם לצאת ליערות ולמצוא מפלט בחסות הפרטיזנים.

"המאסרים והרציחות ביריות בימים הראשונים לפלישת הגרמנים שימשו רק פתיחה להשמדה פראית והמונית של אנשים שלווים, שהחלה בסתיו, ערב ה-7 בנובמבר 1941. כקרבן ראשון נפלה האוכלוסייה היהודית.

הכובשים הפכו לגטו את השכונות בסמוך לשדה-התעופה שבדרום-מזרח העיר בוברויסק. בבוקר ה-5 בנובמבר החלו לרכז שם את יהודי העיר.

מכל קצות העיר השתרכו לעבר הגטו המוני נשים, ילדים וזקנים ערומים למחצה, דוויים וסחופים, בליווי חיילים גרמניים.

"שנעל, שנעל!" [=מהר, מהר!] נבחו אנשי הגיסטאפו, החיות.

האנשים טלטלו עמם חבילות פתוחות למחצה. אחרים הלכו בידים ריקות, יחפים, לבושים מלבושי קיץ. נשים וילדים בכו כאילו הרגישו שכל צעד מקרב אותם למות עינויים. ירד שלג רך, הרוח טפחה על הפנים. המצעד האיום נמשך עד שעות הלילה המאוחרות. במעונות ובחצרות היהודים שפונו השתוללו ההיטלראים. דרך הדלתות והחלונות השבורים הועפו כלי הבית; הם שדדו את כל אשר נפל לידם.

למחרת נודע בעיר שמוציאים את היהודים מן הגטו ליער ושם הורגים אותם ביריות, ליד תעלות שהוכנו במיוחד לכך.

הידיעות על השמדת היהודים קיבלו אישור גם בעובדה שהגרמנים החלו מוכרים מלבושים שהופשטו מן ההרוגים. פשיסטים מילאו את המחסנים ובחרו להם מתנות למשפחותיהם בגרמניה.

המחתרת הקומוניסטית בבוברויסק נודע לה זה מכבר על ההכנות להשמדת היהודים. ועד המחתרת נתן מיד הוראה להזהיר את היהודים ולהורות להם לעזוב את העיר ולהיכנס ליערות תחת חסותן של החטיבות הפרטיזניות. יחד עם האוכלוסייה היהודית יצאו רבים מחברי ארגון המחתרת, שסכנה נשקפה להם בהישארם בעיר.

ועד המחתרת פרסם כרוז לאוכלוסייה לצאת ליערות ולעלות על דרך המאבק והמלחמה עם הכובשים".

(ב. ליבאנצאב – "ארץ הפרטיזנים", עמ' 62-64).

6 - זֶ'טל ותהפוכותיה כדוגמה לגורל עיירה בלארוסית טיפוסית

בז'טל חיו כארבעת אלפים יהודים והם היו כשמונים אחוז מכלל האוכלוסייה בעיירה. בימי שליטת הסובייטים בז'טל (1939-1941) הצטרפו הפליטים היהודים שברחו מפולין המערבית לעיירה עד כדי הפיכתם לשליש מהאוכלוסייה היהודית בז'טל.

ספטמבר 1939 עד יוני 1941.

בתקופה קצרה זו התחוללו שינויים משמעותיים בז'טל שהמבנה העיירתי שלה התפוגג. צורת ההתארגנות הציבורית והכלכלית שהעניקה לעיירה את צביונה במשך מאות בשנים – בוטלה. כל המפלגות והמוסדות ירדו מהבמה ובמקומם באה משמרת צעירה של קומוניסטים. בהשפעתם התחילה ז'טל לצעוד לקראת סובייטיזציה גמורה.

לא קל היה להתרגל למהפכה הכלכלית אבל הצעירים שכנעו את כולם באידיאל הקומוניזם ומי שדיבר נגדו היה מיושן וארכאי. הסוחרים איבדו את פרנסתם ובעלי המלאכה הוכרחו להתארגן בקואופרטיבים ממשלתיים. הסחורה נעלמה מהשוק והביקוש גבר על ההיצע. האיכרים סירבו למכור את פרי עמלם במחירי הפסד וחזרו לשיטת החליפין במסחר. התוצאה הישירה – המטבע איבד את ערכו.

30 ביוני 1941.

קשיי ההסתגלות לקומוניסטים התגלו כקשיים מזעריים ופשוטים לעיכול מול המגף הנאצי שהחל לדרוס את ז'טל בלי רחמים.

הגרמנים כבשו את ז'טל.

שבועיים לאחר מכן הוצאו להורג שישה יהודים בעוון "פעילות קומוניסטית" וכמיטב המסורת הנאצית איש לא טרח לברר אם אכן מדובר בקומוניסטים. היותם יהודים היה סיבה מספקת כדי להוציאם להורג. לאחר שמונה ימים נוספים כונסו יהודי העיירה בכיכר, ומתוכם הוצאו להורג מאה ועשרים יהודים מאנשי האינטליגנציה: עורכי דין, רופאים מורים.

15 בדצמבר 1942.

ארבע מאות מיהודי העיירה נשלחו למחנה העבודה הסמוך – דבורץ. איש לא חשב שמדובר ביציאה לעבודה לשם הישארות בחיים, ורעיונות על פרנסה בכלל לא היו באופק. כל השאלה הייתה האם מתים מהר יותר במחנה העבודה או בעיירה. תשובה לא הייתה אף לא לאחד מן התושבים.

22 בפברואר 1942.

הגטו בז'טל הוקם וקבע עמוק בתודעת היהודים שמה שהיה שוב לא יהיה.

שלום גרלינג, פליט מאוטבוצק, התגורר בביתו של אלתר דבורצקי יו"ר היודנרט בגטו. עדותו היא מן המרכזיות על המחתרת והפרטיזנקה באזור זה.

אלתר דבורצקי יליד 1906 למד בגרמניה, גמר את לימודיו במשפטים בווילנה, היה חבר "פועלי ציון צ"ס" משחר נעוריו ונמנה עם ראשי הציבור בעיירה. יצאו לו מוניטין של עורך דין מוכשר שהגן בהצלחה על לקוחותיו. ישר, חריף, נמרץ ונלהב.

יושב ראש היודנרט הראשון היה קוסטין, וסגנו – אלתר דבורצקי, ואולם תוך זמן קצר היה דבורצקי יושב הראש. דבורצקי ניסה להגן על הציבור היהודי ככל יכולתו וכשהוטלה גזרת קונטריבוציה [=מס, כעין כופר נפש] על היהודים הוא התמקח והצליח להפחית את הסכום כדי שהציבור יוכל לעמוד בגזרה זו. הוא גם הציג לציבור דוגמה אישית.

באחד הימים הגיעה ליודנרט תביעה להכין עצים לתקופת החורף לחיל המצב שבמקום. דבורצקי הצטרף אל מאתיים היהודים שיצאו ליער כדי למלא את הפקודה. כשהגיעו ליער, השאיר את היהודים לחטוב עצים ולסדר את גזרי העץ בערמות מדויקות, והוא עצמו חמק אל הכפר הסמוך כשהוא ממשש היטב את כיסו כדי לוודא שהרישיון המיוחד המתיר לו לצאת לכפרים נמצא בכיסו.

"אתה גר כאן? יפה. מאוד מטופחת החצר שלך, אתה משקיע בה הרבה, אה?"

האיכר שדבורצקי דיבר איתו רווה נחת מהמחמאה והוסיף עליה עוד כהנה וכהנה מהדברים הכבירים שהספיק בחיים: גידול סוסים חסונים וגידול לפת משובחת.

דבורצקי לא חסך במחמאות.

קשירת הקשרים לא הסתכמה בכפרי ההוא, דבורצקי טרח ליצור קשר חברי חביב עם כמה וכמה איכרים במחשבה שיזדקק להם בעתיד, והוא היה זקוק לאמון הזה גם כדי לשמור על הקשר עם יהודים שנמצאו בכפרים, אם בגלל מגורים, אם בגלל הסתתרות בהם.

היה זה דבר יוצא דופן שיושב ראש היונדראט מנהל גם את המחתרת בגטו, בדרך כלל היו נושאי התפקידים הללו מנוגדים במעשיהם, מעצם טבעו של היונדראט ככפוף לפקודות הנאצים.

דוקטור מרקוס שיצא מן הגטו בראשית 1942, משה פוזדונסקי, שלום גרלינג ושלום פיולון היו חלק מהיהודים שהשתתפו בהקמת המחתרת וביסוסה: השגת כסף, השגת נשק והתססת היהודים נגד הדורסנות הנאצית כדי שיברחו ליערות הרבים שהקיפו את ז'טל כחגורה המייפה את הבגד.

יונדראט או מחתרת?

הגרמנים לא הקילו על דבורצקי את החיים הבלתי פשוטים בהיקרעות בין שני תפקידיו. הוטל עליו להקים משטרה של שלושים איש. כל שוטר צויד ברישיון מיוחד להתהלך בגטו בלילה ו במשך היום – מחוצה לו.

כינוס חברי המחתרת ההוא היה מתוח במיוחד.

"אני רוצה ששנים עשר מכם ייכנסו לשורות המשטרה", פקד דבורצקי.

"אתה מגזים!" הנוכחים לא הסתירו את תדהמתם.

"אלתר דבורצקי, אל תיסחף! אסור למחתרת לעסוק בפעולות משטרה! אסור לך לבלבל בין התפקיד הרשמי שלך לתפקיד העיקרי שלך!"

"אבל אולי ככה נצליח להשיג יותר לטובת המחתרת?" שאל אחד המשתתפים שנטה להסכים עם דבורצקי.

הוויכוח לא היה פשוט ולא היה קל, וריח המוות היכה באפם של המשתתפים. הם ידעו שכל פעולה היא סוג של הימור וכשהנאצים הם המחליטים אף פעם אי אפשר לדעת איך ההרפתקה תסתיים.

דבורצקי עמד על דעתו:

"אם המחתרת תהיה מחוץ למשטרה, נפסיד אפשרויות של פעולה. חופש התנועה שיוענק לשוטרים יאפשר לנו מגוון של פעילויות שלא נצטרך לעשות אותן בהיחבא. חשבו על שוטטות בגטו כדי להעביר הודעה כלשהיא. שוטר יכול לשוטט בגטו בלי סיבה מיוחדת ואף אחד לא יבלוש אחריו אם הוא מארגן התקוממות, בניגוד לסתם יהודי מהגטו".

דעתו של דבורצקי התקבלה, בסופו של דבר. עשרה חברי מחתרת נכללו במשטרה.

ינואר 1942.

שלושה שוטרים חברי מחתרת הוצבו ליד שער הגטו. דבורצקי שאקדח בכיסו יצא לבית הקברות עם שלום גרלינג ואליהו קובנסקי. הם לא הפכו לקברנים וגם לא השתתפו בלוויית המת. החיים שהתעוררו במקום המת ביותר העסיקו אותם. מבין המצבות התרוממה דמות בחלוק לבן. לא הייתה זו דמות רפאים אלא יצור אנושי חי שתיאם עם דבורקי על מיקום מקורי להעברת נשק: שני רובים, תת מקלע ושק כדורים. השלל היה כבד והשלושה גררו אותו בזהירות כדי שלא יישמעו רחשים מיותרים. צריך להחביא בזריזות את הנשק בתוך הגטו. "הם פה!" לחש שלום גרלינג בעצבנות.

משמר גרמני נראה בעיקול הרחוב הראשון של הגטו. גרלינג וקובנסקי מיהרו להתחמק לרחובות הפנימיים ודבורצקי מילא את תפקידו בהסחת דעת השומרים:

"אני מתלבט בעניין המגפיים שהבטחתי להכין לכם. מה אתם אומרים? עדיף פרווה עבה ומחממת במגפיים, דבר שמקשה על ריצה מהירה, או עדיף מגפיים בעלי פרווה מחממת פחות שנוח יותר לרוץ בהם?"

כשהגרמנים התלבטו בשאלה הרת הגורל הובל כבר הנשק למקום מבטחים.

יהודים לא מעטים בגטו ז'טל האמינו שבכסף ובשוחד אפשר לפדות את הנפש, כמו במקומות רבים נוספים. השכל האנושי לא הצליח להאמין שעם שלם יתגייס לזוועה של טבח לשם טבח, ועוד יהפוך זאת להתמחות מקצועית.

גם אלה שחששו מהמוות שהתגורר בקביעות בגטו ז'טל לא האמינו שזהו המצב גם במקומות אחרים. יהודים שבניהם ובנותיהם נמצאו במקומות אחרים חיו עם זיק תקווה שאולי, אולי, יהודים יישארו שם בחיים. ביטאה את הרגשתם בתיה רבינוביץ' שחזרה ואמרה: "הנני מאושרת שאיני רואה פה את ילדיי. במקומות אחרים מן הסתם אפשר לשרוד".

דבורצקי, לעומתם, קלט היטב את הידיעות על טבח היהודים בקוזלובזצ'ינה ובנַבַהְרַדַק כהמשך לטבח בפולין ובגרמניה וראה את הקמת הגטו והקמת מקומות העבודה כאיתותים מבשרי רעות. הוא היה מפוכח נוכח מדיניות הרמייה של הגרמנים, ולא האמין שמילוי הזמנות הגרמנים יספק את רצונם. למרבה הפרדוקס, בני משפחתו התלוננו על כך שאינו דואג להם, כלומר: מכין להם רישיונות עבודה. אמו של דבורצקי שאלתר היה לה בנה היחיד, אמרה לו פעם: "לכולם אתה דואג ולי לא? תביא לי גם כן תעודה". אלתר גיחך. "עם התעודות אנחנו מתים בהיותנו בחיים. בשביל מה לתת לגרמנים את השמות והפרטים המדויקים עלינו? כדי להקל עליהם לתכנן את הרציחה שלנו? לא יועיל כלום, חופרים בשבילנו בור אחד לעובדים ולבלתי עובדים".

דבורצקי היה מעורב בכל ענייני הגטו היום-יומיים. ליד היודנרט הוקם 'ועד עזרה' לאנשי הגטו דבורה אפשטיין עמדה בראשו. האנשים היו שקועים בחיפוש אחר "שיינים" – תעודות עבודה וחיים.

דבורצקי זלזל ברישיונות העבודה.

"לשווא כל הריצה הזאת", חזר ושינן לכל מי שהסכים לשמוע. "הגרמנים לא באו לכאן כדי לפרנס אותנו ולספק לנו מקומות עבודה. הם באו כדי לחסל כל יהודי באשר הוא, ורעיון מקומות העבודה הוא פשוט כדי להקל על עצמם. הם לא משתלטים על התפקיד הגדול שהם רוצים לבצע – השמדת העם היהודי. עוד מעט ייקחו את נשמותינו, למה לעבוד בשבילם?"

דבורצקי התעסק במשהו אחר: השגת נשק. והרבה.

ברשותה של המחתרת היו כבר שנים עשר רובים ושק כדורים גדוש. היו חברים שטענו נגד הכנסת הנשק לתוך הגטו:

"תקשיב, אלתר, יש פה שתי בעיות: א. הכנסת הנשק עלולה להביא עלינו אסון פה בגטו; ב. מבריחים את הנשק לגטו בהסתכנות גדולה, אבל אם הוא יהיה נחוץ ללוחמה פרטיזנית – מי אומר לך שכשיצטרכו אפשר יהיה להוציא את הנשק אל היער?!"

דבורצקי לא נשאר חייב.

"תקשיב חיים, ותקשיב טוב: כל יום פה הוא אסון ובכל יום יש הרוגים. אתה תלוי בחסדי הגרמנים ואני לא אוהב את המצב הזה. התקוממות בגטו תוכל לסייע ליהודים רבים לברוח מהגטו, ולכן אני רוצה פה את הנשק. שלאנשים יהיה פה נשק ושיוכלו לברוח איתו, זו המטרה שלי ולשם כך אני עובד קשה. אני רוצה שכמה שיותר יהודים יוכלו לברוח ליערות ושלא יצטרכו להסתפק בפטריות ובמעט פטל ואוכמניות מהשיחים לצד היער, אני רוצה שיוכלו בעת הצורך לאיים על איכר בנשק חם כדי שיספק להם מספיק מזון, ולא יזיק אם בדרך גם יוכלו להתגונן מול רוצחים".

מימון רכישת הנשק הגיע ממקורות כספיים שונים, אבל המקור המפתיע ביותר היה... כספי היודנרט. לו רק ידעו הגרמנים מה עושה יושב ראש היונדרט בכספים שהעבירו לו...

היו חברי יודנרט שידעו על כך, אך הם בטחו בטוהר כפיו של דבורצקי ולא הפריעו. מרתף היודנרט היה מרכז המחתרת. בתוך לוע הארי נערכו עסקאות מחתרתיות, ועוררו סיעור מוחות לאחר שהובאו ידיעות על המצב המלחמתי במקום.

כאשר נתפסו איכרים שהכניסו "דברים אסורים" לגטו על ידי המשטרה הבלארוסית – טרח ועמל דבורצקי למנוע את חקירתם. שוחד בכסף ושוחד בזוגות מגפיים הצטרפו לדיבורי סניגוריה, והאיכרים שוחררו. כל אנשי היודנרט סייעו לכך ואף אחד מהם לא הקשה על דבורצקי בקושיות מיותרות בעניין זה. היה ברור שחייבים לשמר את האיכרים כמכירי תודה וכהגנה עורפית בשעת הצורך.